מרב לרנרעוטף ישראל
תושבי הדרום ממשיכים לחיות במציאות בלתי נתפסת וכמעט ונפרדת משאר תושבי הארץ. איך בכלל אפשר להגיע למרחב מוגן תוך 15 שניות (!) ואיך בעלי נכויות מצליחים לעשות זאת? מה עובר על הילדים? תושבי שדרות יוצאים מהעיר כדי לספר על החיים בצל הטילים
לאחר חיסולו של בכיר המחבלים של הג'יהאד האיסלמי בהאא אבו אל-עטא בשבוע שעבר, חייהם של תושבי המרכז נעצרו ליממה. לרוב מדובר בשגרת החירום של תושבי הדרום, אך בפעם הזו, ליום אחד, גם תושבי המרכז חיו בחוסר וודאות, בעוד שעבור יישובי הדרום בכלל ויישובי עוטף עזה בפרט, זו מציאות החיים המתמשכת.
הפעם תושבי שדרות החליטו לדבר על החיים בצל החרדות, האימה, ההתנהלות המשפחתית בלילות ובימים הקשים ורצו להסביר לכולנו עד כמה אין דבר כזה 'אין נפגעים ולא נגרם נזק' – הנזק תמיד נגרם והוא מלווה אותם כל יום, בכל שעה.
כך החליטו התושבים לצאת במיזם "שדרות-רוטשילד" – מיזם מיוחד בהובלת החברה למתנ"סים הארצית ומתנ"ס שדרות, בשיתוף עיריית שדרות ומרכז חוסן בעיר, שנועד להמחיש לתושבים מחוץ לעוטף עזה כיצד נראית מציאות חייהם תחת טילים. במסגרת זו יוצאים תושבי שדרות אל כל רחבי הארץ במסע הסברה מיוחד בו הם מספרים את סיפורם האישי.
אצלנו ב"שבתון" מתארחות ומספרות את סיפורן האישי סיגלית מאור, אמא ל-4 ילדים ולירז מדינה שחולה ב-CP, שתיהן מתגוררות בשדרות.
סיגלית היא אמא ל-4 ילדים שמתגוררת עם משפחתה בשדרות כבר 11 שנים. "מזה עשור שאנחנו במציאות הקשה הזאת. זה מאוד קשה. בהתחלה אנחנו אומרים שיש לנו חוסן, נוכל להתמודד עם זה, בטוח שהממשלה תטפל בזה. אבל היום אני יודעת להגיד שהחוסן יכול להיסדק, והוא מתחיל להיסדק, קשה לגדל ככה ילדים. מילא אנחנו, המבוגרים, אבל כאמא לילדים שכל הזמן דואגת להם – זו מציאות מאד קשה", היא משתפת.
לא מוכנים לצאת מהממ"ד
אחת הבעיות איתן נאלצים להתמודד הורים לילדים ביישובי העוטף בכלל ובשדרות בפרט זו "שגרת החירום" שמשתלטת על הילדים וגורמת להם לפחד לצאת מהממ"ד.
סיגלית: "הבת שלי בת ה-7 חוותה פעמיים התרעות צבע אדום כשהיא הייתה בחוץ לבדה, פעם אחת כחלק מקייטנה כשהם היו בחצר ובפעם השנייה כשהיא ירדה לשחק בחוץ בשבת. מאז היא לא יוצאת לבד. אין לה ילדות כמו של שאר הילדים שיוצאים ומשחקים והולכים לחברים. היא תמיד בפחד וחשש, צריכה שילוו אותה החוצה, ונמנעת מלשחק בחברה. הבן שלי חווה בריחות שתן בלילה בין ההסלמות, הוא כל הזמן מתעורר בבכי וצעקות. פעם אחת היה צבע אדום בלילה והוא התעורר וצרח שלא נשכח אותו ונרוץ לבד. יש לי ילדה בת 4, שמגיל שנתיים עד לפני כמה חודשים לא הסכימה לצאת למרפסת ואמרה שאסור לפתוח את המרפסת כי היא חשבה שמשם מגיע ה'צבע אדום'. זה שורף את הלב. הצבע האדום שחולף לאנשים בתודעה – לא נשאר, אצלנו הוא נצרב והילדים לא מצליחים להשתחרר ממנו. זה דורש טיפולים יומיומיים והתמודדות שלא עוברת".
מהומות שישי על הגדר שאנו קוראים עליהן מידי שבוע, מסמלות עבור ילדי משפחת מאור האם יזכו לשבת רגועה בה יוכלו לשחק בחוץ עם ילדי השכונה או האם זו תהיה שבת בה האוכל יישאר במקרר והם יסתגרו מפוחדים בממ"ד. "לפני יום שישי יש את השאלה הקבועה – האם יש משהו בגדר ויש הרוגים או פצועים? זה מסמל עבור הילדים אם יירו עלינו טילים בשבת או שאולי אפשר לצאת לשחק בגן השעשועים, כי אם יש נפגעים הם נוקמים ויורים עלינו בשבת. היו כמה שבתות שבערב שבת, באמצע הארוחה או ישר אחרי שחוזרים מהתפילה הייתה אזעקה וכל השבת הילדים לא יצאו מהממ"ד, הם פחדו. וזה גם יכול לקרות ב-10 בבוקר, אנחנו שומרי שבת ולא יודעים מה קורה והאזעקות פתאום תופסות אותנו בגן השעשועים, בדרך הביתה, או בזמן קידוש ומאז הילדים לא יוצאים, זה משבית להם את כל השבת, הלכה השבת. כל השבת אנחנו בממ"ד, האוכל במקרר והילדים לא מוכנים לאכול. זה משתק אותם", מספרת סיגלית.
בימים של התרעות – הילדים לא יוצאים מהממ"ד. "כשזה מתחיל הם מבקשים שכולנו נישן יחד בממ"ד. הם לא מוכנים לצאת משם, הם אומרים שבממ"ד הכי בטוח. הם גם מפחדים מנסיעות, הם מפחדים שהאזעקה תתפוס אותנו ברכב ולא נספיק לצאת, והם לא רוצים לקחת את הסיכון".
"לפני יום שישי יש את השאלה הקבועה – האם יש משהו בגדר ויש הרוגים או פצועים? זה מסמל עבור הילדים אם יירו עלינו טילים בשבת או שאולי אפשר לצאת לשחק בגן השעשועים"
15 שניות – מבלי לרוץ
לירז מדינה בת 35 היא בעלת CP – שיתוק מוחין שגורם לה לצליעה בשתי רגליה. לירז מתגוררת בשדרות ועובדת בבאר שבע, שתי ערים שאולי קרובות גאוגרפית אך רחוקות מבחינת טווח הטילים, ובעוד שלמקום העבודה שלה היא נדרשת להגיע כרגיל, גורמי הביטחון לא מאשרים לה לצאת מביתה.
"בסבב האחרון לא עבדנו במשך יומיים ולאחר מכן חזרו לפעילות בבאר שבע, המקום בו אני עובדת כשבשדרות לא חזרו לפעילות. זה שם אותי בפוזיציה שאני אמורה לחזור לשגרה אבל לא יכולה לחזור לבית שלי. מצאתי את עצמי בין לבין. עד שעות הערב המאוחרות את לא יודעת מה קורה מחר, אם חוזרים לשגרה או לא, וגם מבחינת המצב הנפשי, יש המון אזעקות ואת חיה במתח עצום, ובבוקר מצפים ממך להתנהג כרגיל".
מרגע שנשמעת האעזקה יש ללירז 15 שניות להגיע למקום מבטחים. לא אחת תפסה אותה אזעקה באמצע נהיגה או בקרבה למרחב מוגן שאינו מונגש לנכים. היא מתארת: "בסבב האחרון האזעקה הראשונה תפסה אותי בבית והצלחתי להגיע לממ"ד. האזעקה השניה תפסה אותי בכביש. יש 15 שניות לפעול להגיע למרחב מוגן ואני אומרת לעצמי – 'מה אספיק לעשות?'. אני צריכה לעצור את הרכב בצד, לפתוח את הדלת שפונה לכביש ולצאת מהרכב בלי לסכן את עצמי מול הרכבים שעוד נוסעים ולהגיע למרחב מוגן כשאני נכה ואין לי יכולת לרוץ. אני ועוד כמה אנשים הסתתרנו בכניסה לשורת בתים, לא היה מיגון מלמעלה, לא היה מבנה שבתוכו הסתתרנו. כשהגעתי לעבודה שתינו קפה והמנהלת אמרה לי שהיא מעדיפה שאשתה את הקפה במקלט כדי שלא אהיה בלחץ שלא אספיק להגיע בזמן. בהמשך נסעתי לאחותי במודיעין וגם שם תפסה אותי האזעקה. הממ"ד אצלה נמצא בקומה השניה, מרחק 16 מדרגות. לפחות במודיעין יש דקה להגיע למרחב המוגן, בשדרות אתה שומע את הנפילה ומקווה שזה לא יפגע בך".
"כנכה האזעקה משתקת אותי. אני רואה את המיגונית אבל לא יכולה לרוץ אליה. הנפש רוצה להגיע כמה שיותר מהר והגוף לא מסוגל לרוץ. התפללתי שהטיל לא ייפול לפני שאצליח להגיע למיגונית"
משימה בלתי אפשרית
15 שניות להגיע למרחב מוגן זה פרק זמן מאתגר, וקל וחומר שלציבור הנכים מדובר במשימה בלתי אפשרית. לירז מסבירה – חייבים להסדיר ולהנגיש את כל המרחבים המוגנים, בכל אזור שהוא, בדחיפות.
לירז: "אני כאן כדי להעלות את המודעות לקשיים שיש לנכים בהתמודדות עם הסיטואציה הזו. חוסר נגישות של המרחב המוגן הציבורי מהווה מכשול בלתי עביר בפני נכים בכסא גלגלים. אני יכולה ללכת, אבל המקלטים הציבוריים הם עם מדרגות ואני לא יודעת מה עושה נכה על כסא גלגלים כשהוא נמצא בסיטואציה הזו. גם אותי האזעקות תופסות לרוב בחוץ. אני רואה את המיגונית אבל לא יכולה לרוץ אליה – זו מלחמה של ממש בין הגוף לנפש. הנפש רוצה להגיע כמה שיותר מהר והגוף לא מסוגל לרוץ וזו סיטואציה קשה. כשזה קרה לי התפללתי שאצליח להגיע תוך 15 שניות למיגונית ושהטיל לא ייפול לפני כן.
"כנכה האזעקה משתקת אותי. זה כמו משחק הכיסאות כשאתה מנסה להישאר קרוב לכיסא כדי שתוכל לשבת מיד כשהמוזיקה נפסקת – ככה אני כשיש אזעקה מנסה להיות קרובה לממ"ד כדי שיהיה לי מקום להסתתר כשהאזעקה מתחילה".
חוץ מהטילים – כיף בשדרות
למרות ועל אף המצב, לירז וסיגלית לא מוכנות לעזוב את ביתן, למרות שזו בעלת ארבעה ילדים והשניה בעלת נכות.
לירז: "שדרות זה הבית שלי, זה האנשים והסביבה. אני לא יכולה לעזוב. לצערי התרגלנו לשגרה הזו, זה נהיה חלק מהחיים. שדרות היא עיר לגיטימית לא פחות מכל עיר אחרת בארץ. צריך לשנות את המציאות שבה אנו חיים, להביא את הביטחון אלינו, ולא להעביר אותנו למקום אחר".
סיגלית: "הילדים אוהבים את שדרות, טוב להם בבית שלהם, יש להם חברים ומשפחה ואת בית הספר שהם אוהבים. חוץ מהטילים כיף בשדרות. מצחיק גם לתת לילדים את ההרגשה שאנחנו צריכים לברוח, כי אם לא נהיה פה אז מי יהיה? כולם יעזבו ואז מה יקרה? צריך לתת מענה, עזיבה ובריחה זה לא פתרון".
מה המטרה במיזם "שדרות רוטשילד"?
סיגלית: "המיזם מגשר ומייצר חיבור בין העולמות כי העולם שבו אנחנו חיים תחת מלחמה יומיומית שונה מאזורים אחרים – אנשים בשאר חלקי הארץ לא מכירים את מציאות החיים שלנו והמטרה היא לחשוף את מה שאנחנו עוברים כאן. הרבה אנשים מקבלים התראות על צבע אדום בעוטף, אבל לא מבינים את ההשלכות של זה ולא חיים אותן".
לירז: "הפרויקט הזה נותן לנו מעטפת טיפולית שלמה, הן מהצד של חשיפת הסיפור, שהאקט עצמו הוא טיפולי, והן מהצד של התחושה שיש לנו תמיכה מנציגי העיר ותושביה. עצם העמידה שלנו מול קהל ושיתוף הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו, נותנים לנו תחושת ביטחון וחוזק. שיראו את האנשים מאחורי הטילים שנופלים. מבחינתי, המסר הוא שכולנו עם אחד. אין דבר כזה עוטף עזה, אלא עוטף ישראל. ולי, כנכה, חשוב להציג את המצוקה שאנחנו חווים בעת מצבי חירום ואני מקווה שזה יביא לשיפור הנגישות של המרחבים המוגנים הציבוריים".
"אני קוראת לאנשים ברחבי הארץ להזמין את המיזם אליהם, לשמוע ולהיחשף, לדעת מה עוברים התושבים", אומרת סיגלית. "כשהיינו בתל אביב שמעה אותי מישהי שניגשה אלי אחר כך ואמרה: 'עכשיו כשאקבל התראה על צבע אדום בעוטף עזה אני אזכר בילדים שלך ובמה שהם עוברים'. זה משהו שמחבר בין הציבור, זה מקרב. זה לא פוליטי או נותן פתרונות, אלא מספר את הסיפור כמו שהוא – מה אנחנו חווים פה, מה זה דורש מאיתנו ומה ההשלכות של החיים האלה", היא מסכמת.
