ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)תפילת חנה: ברצף ארועים מדהים, חנה, פסיכולוגית פורטוגלית שלמשפחתה היו מנהגים יוצאי דופן, גילתה שהיא צאצאית אנוסים. היום היא ישראלית וגיורת גאה
לסבתא של אנה, ילדה פורטוגזית מלאת שאלות, תמיד היו מנהגים מוזרים. אם אנה הייתה מצביעה על הכוכבים הנוצצים אל תוך הלילה, סבתא מיד הייתה מורידה את אצבעה ואוסרת עליה להצביע אל השמיים. 'זה לא למזלנו', היא הייתה אומרת.
אנה, היום חנה איל, נולדה וגדלה בעיר פורטו שבפורטוגל, למשפחה חילונית קתולית. הם חגגו את החגים הדתיים, ביקרו בכנסיה, והיא רצתה בכל מאודה להתחבר לדת, אבל משהו לא הסתדר לה. כבר בגילאים הצעירים עלו לה שאלות עמוקות ורבות לגבי הדת והאמונה הנוצרית, ובגיל 17 הרגישה שזה לא בשבילה, והחליטה להתנתק מהדת. את הרוחניות והחיפוש היא הפנתה ליוגה ומדיטציה, וחיבור לנשמה של עצמה.
כשהייתה בת 25, לאחר שלמדה פסיכולוגיה, סיימה שני תארים והמשיכה לקריירה אקדמית, התפנה לה זמן והיא יצאה לטיול הגדול עם חברה. היעד – נפאל והודו.
"רציתי לחפש את עצמי ומבלי שידעתי הפכתי לישראלית פעם ראשונה", היא תסביר אחר כך, "בתקופה ההיא, לפני עשר שנים, לטוס למזרח זה היה הדבר הכי לא פורטוגלי שיש. אנשים לא הבינו מה אני עושה".
בנפאל, זו הייתה הפעם הראשונה שבה היא פגשה ישראלים, או יותר נכון שמעה אותם מדברים. לא ברור איך, אבל היא מיד התחברה לשפה: "השפה נכנסה לי ישר לאוזן, ומיד קלטתי שזה לא לטינית, זה משהו אחר. ישבתי בצד והצליל של השפה הרגיש לי עתיק. כשתהיתי מהיכן הם הופתעתי מאוד שהם מישראל, קלטתי שאף פעם לא הכרתי ישראלים, ורק ידעתי את מה שאני רואה בחדשות – מלחמות ופיגועים. מבחינתי הם היו מסכנים ולא כמוני, מטיילים להם בנחת בעולם. הסתקרנתי", היא מתארת.
חיבור גורלי
החיבור שנוצר באותו רגע בין אנה והישראליות – המשיך והתחזק.
כשהייתה מתהלכת בנפאל, הנפאלים היו מברכים אותה לשלום – בעברית. היא הייתה משיבה להם "שלום", כשהיא סבורה שכך אומרים שלום בנפאלית. רק כעבור כמה ימים כשישראלים הבחינו בכך, הם גילו לה ש"שלום" זה בעברית, והסבירו שאולי פנו אליה בעברית בגלל שהיא נראית קצת ישראלית.
גם כאשר המשיכה להודו, שמעה בבית מלון שלה עברית, וניגשה מיד. הפעם אלו היו שני יזמים שהגיעו לתחרות של סטארט-אפים.
היא נשארה לבד עם אחד היזמים, שי שמו, שניסה למלא את סקרנותה ולספר על ישראל. "כמובן ששאלתי אותו מה הבעיה עם הפלסטינאים, מה בעצם אני רואה כל הזמן בחדשות. כשהוא ניסה להסביר, הוא התחיל לדבר על היהודים ועל המוסלמים, ואני לא הבנתי", היא נזכרת. "היהודים זה הישראלים? הייתי מבולבלת. ואז הוא התחיל להסביר לי שישראל היא מדינה יהודית. הופתעתי שכולם יהודים בישראל, ושאלתי אותו מה זה להיות יהודי, והוא סיפר שיש ליהודים תפילה מרכזית וחשובה שאומרת שהם קשורים לארץ ישראל ומאמינים בא-ל אחד. הוא סיפר על האבות, על 12 השבטים, על משה, יציאת מצרים, מתן תורה ובית המקדש. היו כמה דברים שהכרתי במעורפל מהנצרות".
ובעיקר, והיא לא יודעת להסביר איך, היא הרגישה ששי מספר לה אמת, והופתעה שאדם שמגדיר את עצמו חילוני מדבר ככה על הדת.
חנה: "זה היה מאוד מעניין, הרגשתי שאני לומדת ונפתחים לי עולמות. כאילו הוא הסביר לי איך הכל התחיל, הרגשתי שסוף סוף מישהו מסביר לי את המקור לרוחניות ולבורא עולם".
שי נפרד ממנה כדי להתכונן לנסיעה, ולפתע חנה הבינה שהיא לא תראה אותו יותר. כמו בסרטים הכי קיטשיים, היא הרגישה, ממקום שהיא מתארת כעמוק ופנימי, שהיא מפספסת משהו. "הקשבתי לקול הפנימי הזה והלכתי לחפש אותו. באותו הרגע הוא בא מהמדרגות, ובשניה שהסתכלנו אחד על השניה ידענו שנינו שהוא בעלי לעתיד ואני אשתו לעתיד. בלי יכולת לשלוט בזה. זו חוויה שאי אפשר להסביר במילים. הייתה לנו תחושה שאי אפשר להפריד בינינו", היא מתארת.
"הסבירו לי שלפני שיהודי נכנס לכנסיה הוא אמר תפילה, כדי להגיד ש'באמונתי אני איתך, הקב"ה'. אומרים את זה בלחש, אם הייתי אומרת את המילים בקול, אמא שלי הייתה משתיקה אותי"
'זה מגן דוד!'
הגילוי הזה לא היה פשוט. המרחק, הדת, העוצמה, הותירו את הקשר הזוגי הזה בחוסר ודאות. הם חזרו כל אחד למדינתו, ושמרו על קשר טלפוני.
כעבור שבועיים שי הפתיע אותה בפורטוגל, ועכשיו הגיע תורה להכיר את משפחתו בישראל.
לפני 9 שנים, לקראת חג הפסח, היא עלתה על מטוס לארץ ישראל, עם כרטיס חזרה לשבועיים לאחר מכן. תוך כדי שהיא משננת את שמות בני המשפחה של שי, לפתע, לרקע קולו של הטייס שמספר מה מזג האוויר בישראל לקראת הנחיתה, היא חוותה חוויה מטלטלת.
"הסתכלתי בחלון ועלו לי דמעות, פרצתי בבכי", היא משתפת. "הסתכלתי למטה והרגש היה חזק; הרגשתי שאני סוף סוף חוזרת הביתה. לא שהגעתי, אלא שחזרתי הביתה. זו הייתה חוויה חזקה ועמוקה. יצאתי מהטיסה רועדת, חשבתי שעברתי חוויה פסיכוטית וביקשתי מחברה שתאבחן אותי. אמרתי לה שאני מרגישה חיבור למקום, שזה הבית שלי, בכלל בלי קשר לשי. לא הייתי מוכנה לתחושה הזאת".
היא התהלכה פה מבולבלת. היא הרגישה חיבור עמוק לארץ ישראל, שאותו היא לא יכלה להסביר. היא רצתה להבין את העברית, ולא הבינה איך זה הגיוני שאותה שפה קדושה מהתנ"ך נזרקת על הרצפה כשהיא על גבי פרסומת לפיצה.
התחושות החזקות נותרו כשחזרה לפורטוגל. היא סיפרה להוריה חוויות מהטיול, ותיארה להם את הדגלונים הרבים שהיו תלויים ברחבי הערים לקראת יום העצמאות, את שרשראות המגן דוד שרבים עונדים ואת האהבה של האזרחים פה למדינתם.
כשחנה סיימה, אמא שלה שינתה לה את החיים במשפט אחד. "נזכרתי, גם כשאני הייתי ילדה הייתה לי שרשרת עם כוכב".
חנה הפצירה באמה למצוא את השרשרת. זו הייתה שרשרת בצורת כוכב עם כדור כחול באמצע.
כשצילמה לשי את השרשרת שהן מצאו, הוא צעק 'זה לא כוכב, זה מגן דוד!' ולחץ על חנה לברר מהיכן השרשרת. מסתבר שהשרשרת הגיעה מסבתא אליזה, סבתא רבא של חנה.
"שי תהה – 'אולי את יהודיה?', והתפוצצתי מצחוק, אבל הסכמתי לשאול את אמא שלי", חנה מספרת. "אמא שלי צחקה גם כן, היא חשבה שהסתובב לי הראש בהודו… אבל שי הציע שאתקשר לסבתא שלי, וכששאלתי אותה אם אנחנו או מישהו אחר במשפחה יהודי, היא התחמקה שוב ושוב ולא השיבה לי. רציתי לנתק את הטלפון וללכת לישון, אבל הסתכלתי על השרשרת שהייתה אצלי בחדר, ושוב שאלתי את סבתא אם אנחנו יהודים, ואז היא התחילה לדבר על השכנים ואמרה שלא מדברים על העבר. הרגשתי שיש שם משהו לא פתור".
נחרצת, חנה החלה מסע בזמן בניסיון לבנות את עץ המשפחה שלה מצד אמה. היא נסעה לארכיונים בפורטוגל, קראה על גירוש ספרד ועל קורות היהודים בפורטוגל – שהכריחו אותם להפוך לנוצרים חדשים ולא נתנו להם לצאת מהמדינה, למדה על האינקוויזיציה – "כמעט 300 שנה שהיה אסור לפורטוגלי להיות יהודי, דור אחרי דור", היא אומרת בכאב. היא המשיכה לחקור את היהדות, ולא נחה לרגע עד שהחלה לקבל תשובות.
שכחנו
ככל שהשבועות נקפו, היא גילתה ביהדות מנהגים ואפילו אמונות תפלות שהכירה ממשפחתה. מנהגים מהסוג שהיו זרים לחברותיה, ושתמיד היא הייתה בטוחה שהגיעו מהכפר של סבתה.
חנה: "יום אחד כשחיפשתי בארכיונים של האינקוויזיציה, פתחתי תיק וקראתי על משפחה שלמה שנמצאת באינקוויזיציה לאחר שזומנה לחקירה בגלל שהשכן סיפר שאחד הילדים הצביע בערב על השמיים, וכך גילו שהמשפחה שומרת שבת. הילד ספר 3 כוכבים. היהודים הסבירו לילדים שצריך לראות שלושה כוכבים בשמיים בצאת השבת, אבל אסור להצביע ולספור אותם, וזה מנהג שנשאר בהרבה משפחות וגם במשפחה שלי".
עם הזמן היא גילתה עוד ועוד מנהגים – היא גדלה למציאות בה פעם בחודש אסור לגעת בסבתא, שאריות של איסור נידה כנראה, ובהתאם סבתה חפפה את ראשה רק לאחר הנידה – ביום הטבילה, באמצעות מים שהיו מביאים לנשות הקהילה שהן היו שומרות בקערה קטנה עד למועד המתאים. ועוד מנהג מדהים במיוחד – כשסבתא אליזה נפטרה, סבתא של חנה ביקשה לכסות את המראות ולשבעת שבעה ימים בבית, אך תבעה להגיף את החלונות – כי אסור שהשכנים יידעו.
וזה לא מפסיק. חנה הייתה מורגלת בתפילה קצרה שהיא ומשפחתה היו אומרים בכניסה לבית קברות, שהייתה סבורה שהיא טקסט קתולי, אך חברותיה לא הבינו במה מדובר. לימים, כשנפגשה עם קהילה של בני אנוסים בפורטוגל ותיארה בפניהם את אותה תפילה, אמרו לה – 'את יהודיה בדיוק כמונו'. "הסבתא של הקהילה הסבירה לי שלפני שיהודי נכנס לכנסיה הוא אמר תפילה, כדי להגיד ש'באמונתי אני איתך, הקב"ה'", היא מפרטת. "אומרים את זה בלחש, את לא יכולה להראות לאף אחד שאת אומרת את זה. אם הייתי אומרת את המילים בקול, אמא שלי הייתה משתיקה אותי".
גם כשלקחה את אמה לכותל, בירושלים והראתה לה כיצד נוטלים ידיים ומברכים, אמה נזכרה שגם היא הייתה מברכת, אבל על פרי, ולא תמיד, אלא רק על הפרי הראשון בעונה.
חנה: "חיפשנו את הברכה בסידור עם תרגום פורטוגלי, ואמא קראה- 'שהחיינו והגענו לזמן הזה', והיא לא האמינה. היא שאלה – 'את רוצה להגיד לי שהיינו יהודים ושכחנו?!', ועניתי לה שמסתבר ששכחנו הרבה, אבל כנראה שנשאר משהו, והמשהו הזה היה מספיק כדי שאני והיא נעמוד ליד הכותל ונברך 'שהחיינו'".
"יש אנשים שאיבדו את הזהות היהודית שלהם מזמן, כי זה היה הסוד הגדול שהיה צריך להסתיר, ונשארו רק הסימנים הקטנטנים. צריך לתפוס את הסימנים הללו וללכת אחורה לבדוק"
גיורת גאה
החקירה הפרטית של חנה הובילה למעלה עץ השורשים, היא הגיעה לסבתות שישה ושבעה דורות אחורה, עד שהמסמכים נהיו בלתי קריאים. המנהגים התאספו ככל שהכירה יותר ויותר את היהדות, ועד היום היא מגלה מדי פעם הלימה בין המנהגים המוזרים של משפחתה ובין היהדות.
אבל, זה לא הספיק לה. היא רצתה להרגיש שהיא יהודיה, אז היא פנתה לרבנות וסיפרה על כל קורותיה, והיא מתארת שלאחר מכן הרב אמר לה: "אנה, יש בעולם יהודים, יש בעולם לא יהודים ולצערנו יש המון יהודים שאיבדנו אותם כי ההיסטוריה היהודית מורכבת". הוא הבהיר לה שבגלל המורכבות לא ניתן להצהיר בוודאות שהיא יהודיה, ועליה ללמוד ולעשות תהליך גיור, וכך היה.
חנה: "לא הסתכלתי על זה בעין לא טובה. עברתי את כל התהליך, למדתי המון, והפרדתי את שי מזה, זה לא קשור אליו – גם אם הוא לא היה בתמונה לא הייתי יכולה להתנתק מזה ולחזור לפורטוגל בלי יהדות. היה במשפחה סוד גדול שאסור היה לספר – אנחנו יהודים, אבל הסבתות ואמא שלי שמרו על המנהגים ועל המסורת וזה עוצמתי שזה נשאר לאורך כל הדורות. זה הספיק לי כדי להתחבר, והרגשתי אחריות. לא יכלתי להגיד שזה לא קשור אלי.
"אני גיורת מאוד גאה. יש לי את הכל – גם את החיבור המשפחתי, השורשים, וגם בחרתי להיות יהודיה והתחברתי ליהדות ממקום מאוד בוגר וחכם, וזו זכות", היא מאמינה.
שי עבר תהליך של חזרה בתשובה גם הוא, ולאחר הגיור של חנה, הם נישאו.
מה לגבי אמא שלך?
"אמא שלי בתהליך משלה", היא משיבה. "היא גילתה את כל זה בגיל 60, והיא עושה את המסע שלה. היא לומדת, יש בבית כשרות בשבילנו, והיא עוקבת אחרי לוח השנה העברי, מחפשת את החגים ותמיד אומרת לי מה צריך לעשות בהם".
וגם סבתה של חנה החלה לשתף לאחרונה, בעקבות מחלת אלצהיימר שהיא מתמודדת איתה, על החוויות הלא פשוטות שעברה כילדה יהודיה שילדים רדפו אחריה וצעקו לה 'היהודיה, הנכדה של היהודים'. "לדעתי היא ידעה שהם יהודים אבל הבינה שזה משהו שלא כדאי לדבר עליו, אבל, המנהגים ממשיכים מבלי להבין במה מדובר ומה בעצם עושים", חנה מוסיפה.
תנועת האנוסים
עם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות ופיתוח בדיקות גנטיות שמורות על המוצא הגנטי, תנועה של צאצאי אנוסים מבעבעת בעיקר מתחת לפני השטח, ועם הזמן מצטרפים אליה עוד ועוד אנשים שמגלים חיבורים שונים ליהדות. חנה משתדלת מאוד להיות פעילה בנושא הזה, להרצות בארץ ובעולם על הסיפור האישי שלה ולדייק את הזהות היהודית.
"אנוסים זה נשמע כמו אירוע היסטורי, אבל מבחינתי זה אירוע של היום", היא אומרת. "מבחינתי, אלו שאיבדנו באמצע הדרך בגלל ההיסטוריה והקשיים צריכים לחזור ולהתחבר עוד פעם, וסיפור כמו שלי בא להגיד את זה. לא משנה כמה עברנו קשיים – יש משהו שנשאר.
"יש אנשים שאיבדו את הזהות היהודית שלהם מזמן, כי זה היה הסוד הגדול שהיה צריך להסתיר, ונשארו רק הסימנים הקטנטנים. צריך לתפוס את הסימנים הללו וללכת אחורה לבדוק. כשאת מנותקת מהזהות ולא מכירה יהודים את לא תדעי ולא תעשי את החיבור, אלא תחשבי שזה מנהגים כפריים, כמו שאני חשבתי ולא תפנימי את המשמעות, ולכן חשוב להגביר את המודעות לזה".
היום חנה בת 35, גרה בחריש ומגדלת יחד עם שי 3 בנות קטנות, שממשיכות את המסורת לעוד דור נוסף.
"בכל שבוע אני ושלוש הבנות האלה יוצאות החוצה לפני ההבדלה להצביע אל השמיים של ארץ ישראל", חנה מסיימת גאה. "אנחנו עושות את זה בחופשיות, כי הזמן של ההסתר כבר נגמר. כל החיים פחדתי להצביע על הכוכבים, אבל עכשיו הנס הגדול קרה – אנחנו בארץ ישראל, אנחנו בבית האמתי, כמו שתמיד הרגשתי, ואני סופרת שלושה כוכבים ומצביעה איך שבא לי…".
(נשא תשפ"ב)
1
