אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)שלושה נערים מצאו את מותם בחודש האחרון. גורמי המוות: חרם, שיימינג, התעללות חברתית ולחץ. אני מקבל לעמוד הפייסבוק שלי עשרות סיפורים קורעי לב, עצובים, כואבים, מתסכלים.
אחת מהשאלות שצפות בכל פעם מחדש בעקבות הסיפורים הללו היא מה יהיה עם החרמות האלו, ועד מתי תלמידים יגיעו לבית הספר מתוך פחד וחשש, ולא יידעו אם הם אמורים לצאת ממנו בחתיכת אחת. ממתי בית ספר נהיה מקום שתלמידים מרגישים בו לא בטוח?
תגידו: אוקיי, אחרי שהגורמים הרלוונטיים מודעים למצב, מדוע אין עדיין תכנון אסטרטגי ארוך טווח שיוכל לתת מענה? ובכן, אני מניח שיש. תמיד היה. ובכל זאת, בשורה התחתונה, מנהלי בתי הספר מוצאים את עצמם מזמינים עמותות חיצוניות ומנסים להציל את המולדת באמצעות סדנאות והרצאות.
נו…אז למה עדיין דברים לא זזים? זה בגלל חוסר ההבנה שהכל מתחיל ונגמר בשני גורמים עיקריים: קודם כל, ההורים. כי חינוך מתחיל מהבית. והמורים. ואם אחד מהצדדים לא הולך להיות "על זה", אז תשכחו מאפשרות אמיתית לשינוי.
מעבר לכך, מחקרים באוניברסיטת בן-גוריון מצאו שברגע שהמחנכים היו "על זה", על החרם, והקדישו לזה זמן – הם הצליחו להוריד את מגמת החרם בכיתה שלהם בעשרות אחוזים. או אם תרצו: הלב הגדול והמודעות לעצם הבעיה הם הכלי המרכזי! מחנך שיתחיל להתנות את העזרה לתלמידים שלו שהיא תהיה רק בשעות בית הספר, ומעבר לכך הוא פחות בעניין, לא באמת יוכל לפתור את בעיית החרם.
בשביל לעצור חרם, מעבר למגוון הכלים שהמחנך צריך, אתה צריך קודם כל להיות "ברבאק", עם מצ'טה בין השיניים רעל ותחושת אש שבוערת בך לעצור את החרם. אתה צריך להפשיל שרוולים, להתלכלך מול ההורים שמצריכים אותך להתלכלך מולם, ולתת את כל כולך. אחרת, חבל על הזמן…זה פשוט לא ילך.
וההורים? לפחות חלקם, אם הם לא יעברו הדרכה מסודרת ויבינו איזו השפעה פסיכית ואקוטית יש למילים של הילדים שלהם על הנשמות של החברים שלהם לכיתה, ואיך שהילדים שלהם מסוגלים רק בעזרת המילים לרצוח, אם הם לא יקבלו את המסר שהרבה מאוד מהכוח זה בידיים שלהם – אז חבל על הזמן… זה פשוט לא ילך.
כל עוד לא תהיה הסתכלות הוליסטית שתחבר באופן ישיר בין ההורים למורים, וכל עוד נמשיך להתייחס לכל גורם בנפרד – בעיית החרמות בכיתות לא רק שתמשיך, אלא גם תגבר.
אבל למה אנחנו הולכים רחוק? מתי שאלתם לאחרונה את הילדים שלכם: "תגידו, איך היה לכם בבית הספר? ואיך היה לחברים שלכם? הייתם נחמדים? עשיתם איזה מעשה טוב? יצא לכם לעזור לחבר? אולי חיוך? איזו צ'פחה? משהו?".
אבל לא. הורים לא באמת שואלים שאלות כאלו. מה הם כן שואלים? "מתי המבחן הקרוב במתמטיקה או באנגלית?". כי זה מה שבאמת חשוב בחיים, ואין בלתו.
או כמו שאמר פעם מנהל יקר לתלמידים שלו: "גם הגרמנים היו מהנדסים ומתמטיקאים גדולים וטובים מאוד. ובכל זאת, הידע הרב שלהם לא מנע מהם להפוך למפלצות אדם. אז לפני שאתם הולכים להשתגע לי על המקצועות הללו, אמר להם המנהל, "אל תשכחו לשמור על הצלם א-לוהים שלכם. קודם כל בני אדם, אחר כך כל השאר".
