אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
לפחות תגיד פעם אחת לילד שלך שאתה אוהב אותו ומעריך אותו. כל עציץ צריך שישקו אותו. כל ילד צריך לדעת שמאמינים בו. זה נראה לי כל כך אלמנטרי
אף פעם לא הבנתי באמת את כוחה של מחמאה, עד שפעם אחת, כשלימדתי כיתה ד', תלמיד שלי ענה תשובה מבריקה בשיעור תורה. התלהבתי מהתשובה מאוד אבל כרגיל, הרושם שלי התפוגג במשך היום ושכחתי מזה לגמרי.
בסוף היום, בעודי מחכה לאוטובוס, התחילו לעלות בראשי כל מיני דברים ונזכרתי גם בתשובה המבריקה של אותו תלמיד. אמרתי לעצמי, מה אכפת לי? גם ככה אין לי מה לעשות עכשיו, אז לפחות אשמח את אמא שלו, אם חד הורית וקשת יום.
אז התקשרתי אליה ואמרתי לה שהיום הילד שלה פשוט הבריק בשיעור ושתדע שבאופן כללי מדובר בילד מקסים עם עתיד מבטיח.
חיכיתי לשמוע את התשובה שלה אבל כל מה ששמעתי מעבר לקו הייתה רק שתיקה.
אחרי כמה רגעים, קול מרוסק מבכי ענה לי: "אתה לא מבין, בדיוק היום הייתה לי מריבה נוראית עם אחת האמהות שהעליבה אותי ואמרה לי בטון מזלזל: 'גברתי, את יודעת בכלל מה זה חינוך?'.
כאילו בגלל שנפרדתי מבעלי ויש לי קשיים כלכליים אז אני לא יודעת לחנך את הילד שלי. הבטן כואבת לי כבר מהבוקר, ועכשיו המילים האלו שלך, המחמאה הזו… אתה באמת לא מבין מה זה עשה לי".
האמת שלא ציפיתי לתגובה כזו. כולה רציתי להרוג כמה דקות עד לאוטובוס ולא להשתעמם יותר מידי ופתאום השיחה הזו נלקחה למקום אחר לגמרי.
ואז אמרתי לעצמי: מה אכפת לי לעשות מנהג שבו בכל יום אני מתקשר להורה אחד או שולח לו לפחות הודעת וואטסאפ/ מייל/ יונת דואר/ מה שיהיה, ובהודעה הזו אני אשמח אותו ואפרגן לילד שלו ואהפוך את היום שלו ליום טוב וקסום יותר?
אני משקיע כל כך הרבה משאבים על שטויות ודברים באמת בטלים, אז דווקא כאן, עם ההשקעה האפסית הזו והרווח האין סופי הזה אני מתעצל?
ומאז אני משתדל לפחות פעם ביום/יומיים לפזר את אבקת הקסמים המיוחדת הזו, של פרגון לילדים שרק מורים יכולים להחזיק.
***
הסיפור הזה הזכיר לי את השאלה שחבר שלי שאל אותי כשגרתי בנחלאות ובדיוק הבחורה שהוא יצא איתה מעל לחודשיים נפגשה איתו כדי להסביר לו שזה נגמר.
זה היה ליל ירח מלא ודיברנו על ביטחון ודימוי עצמי. נראה שכל העולם כבר הלך לישון כאשר הוא פנה אליי בעיניים אדומות ואמר לי: "אתה יודע שמעולם אבא שלי לא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מעריך אותי? מעולם".
הכרתי קצת את המשפחה שהוא הגיע ממנה. משפחה יקית מערב אירופאית שלא החצינה רגשות. ניסיתי לנחם אותו ואמרתי לו שזה שאבא שלו מעולם לא אמר לו שהוא אוהב אותו לא נובע מזה שהוא באמת לא אוהב אותו או לא מעריך אותו, אלא בגלל שבטח ה'מנהג הזה' של להחצין רגשות פחות נפוץ אצלם.
"עזוב אותך", הוא אמר לי בעצבים: "אף אחד לא ביקש ממנו לבכות בפומבי וזה בסדר גמור להחצין רגשות, אבל לפחות תגיד פעם אחת לילד שלך שאתה אוהב אותו ומעריך אותו. כל עציץ צריך שישקו אותו. כל ילד צריך לדעת שמאמינים בו. זה נראה לי כל כך אלמנטרי".
מאז עברו כבר כמה שנים טובות ואותו חבר התחתן ונולדו לו ילדים. השבוע סימסתי לו בעקבות הסיפור הזה, ואמרתי לו שחשבתי על השיחה הזו שלנו ואז הוספתי: "בטח אתה, בניגוד לאבא שלך, לא מפסיק לומר לילדים שלך שאתה אוהב אותם".
"כל הזמן", הוא ענה לי, "כל הזמן. האמת שהילד שלי כבר אומר לי שחפרתי לו כי הוא הבין אחרי מיליון פעם שאני אוהב אותו ומעריך אותו. אבל לא אכפת לי. שיתמודד".
אז אם יש לכם ילדים ועדיין לא אמרתם להם עד כמה שאתם אוהבים ומעריכים אותם… אל תחכו למחר. לכו אליהם עכשיו, נשקו אותם בראש, תחבקו חזק חזק ותגידו להם שמבחינתכם הם הדבר הכי טוב שקרה לכם אי פעם.
תהיו בטוחים שהם הולכים לזכור את המילים האלו, השעה והמקום שבהם הן נאמרו. כי בניגוד לבושם, המילים הללו, לא יתנדפו מהם לעולם.
(ויצא תשפ"ג)
