אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)לפני כחודש, הוזמנתי לישיבה תיכונית לשבת וראיתי מחזה חינוכי מרהיב: התלמידים של אותה ישיבה נעמדו אחרי 'שלום עליכם' בזה אחר זה, וראש הישיבה בירך אותם כאילו שהיו בניו. הוא סמך עליהם את ידיו, עצם את עיניו והתחיל למלמל: "ישימך א-לוהים כאפרים וכמנשה…".
אף אחד לא הכריח את אותם תלמידים לעמוד בתור כל כך הרבה זמן ולחכות שראש הישיבה יברך אותם. אני רגיל שתלמידים עומדים בתור לשניצלים ולעוף בחדר האוכל, לא למשהו רוחני כזה. ובכל זאת, הם פשוט עמדו שם. מעצמם. וניגשו לראש הישיבה. ואני… משהו בדיוק נכנס לי לעין.
יש דברים שאי אפשר לחרטט. ואם התלמידים האלו היו מרגישים שראש הישיבה שלהם לא באמת אוהב אותם ולא אכפת לו מהם, הם לא היו ניגשים אליו. הרי האקט הזה, של לתת למישהו לברך אותך, הוא משהו אישי, ייחודי, קרוב מאוד.
***
שלשום סיפר לי חבר שלי, מחנך בישיבה תיכונית מוכרת וידועה מאוד במרכז, שאחד מהתלמידים שלו סיפר לו שהוא רעב וביקש אישור להתקשר להורים שלו.
המחנך ידע, שבעומס שהוא נתון בו, הוא לא יכול או אמור לשבור את הראש בעניין, מעבר לנתינת האישור לתלמיד לשוחח עם ההורים. יש לו בכיתה 38 תלמידים, בלי עין הרע. ובכל זאת, חברי החליט שאין מצב בעולם שתלמיד שלו יישאר רעב.
emil-kalibradov
אחרי שנתן אישור לשוחח עם הוריו, אז הוא שאל את התלמיד: מה נסגר? התלמיד התפדח וענה לו שבסוף הוא לא הצליח לתפוס את ההורים שלו. אז חבר שלי עזב את ההפסקה שלו והלך לכיוון החניה, שם הוציא את הארנק מהמכונית שלו ונתן לתלמיד שלו כסף כדי שהוא יוכל לקנות לעצמו אוכל.
אלא שהתברר לחבר שלי, שהמכולת שממנה רצה התלמיד לקנות את ארוחת הצהריים שלו, לא מקבלת אשראי עקב תקלה זמנית. ולכן, הוא נסע במיוחד לכספומט הקרוב והוציא שם כסף מזומן ונתן אותו לתלמיד.
כל ההפסקה הלכה למחנך המסור הזה, ובנוסף הוא עצמו לא הספיק לקנות לעצמו את האוכל שהוא בנה עליו. כשפרגנתי לו שהמעשה שלו באמת נהדר והלוואי שהיו עוד מחנכים כמוהו, הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו ואמר לי: "אתה רציני? עשיתי דבר שכל מחנך אחר היה עושה. מה האפשרות השנייה? שאדע שתלמיד שלי רעב ופשוט לא אעשה עם זה כלום?".
***
"בסופו של דבר", אמר לי לאחרונה מנהל ותיק מאוד, "אני רוצה שהמחנכים שלי יידעו לגעת בלב של התלמידים שלי ויסתכלו עליהם בגובה העיניים. ללמד גמרא זה חשוב מאוד. גם מתמטיקה ואנגלית. אבל אם המחנך לא משמש עוגן עבור התלמיד, אם התלמיד לא רואה בו כתובת בבית הספר שהוא יכול לפנות אליה במגוון נושאים רגשיים – זו בעיה גדולה.
"יש כל כך הרבה תלמידים שמגיעים לבית הספר עם מחסור באמפתיה או באינטראקציה אמיתית עם ההורים שלהם. ההורים מגיעים לבית מפורקים, סחוטים, גמורים. ובכל זאת ממשיכים לבדוק מיילים לעבוד מהבית בשעות הקטנות. והילדים? מסכנים. אין להם ולו מישהו אחד בעולם הזה שמקשיב להם".
ולפעמים, כך חשבתי, לפעמים התלמידים לא צריכים לא אבחון ואל ריטלין ולא כלום. רק חיוך, מילה טובה או צ'פחה, שישדרו להם שמישהו בעולם הזה רואה אותם, מקשיב להם ונמצא שם בשבילם. וכמובן, גם בשביל לתת להם כסף ולדאוג שלא יהיו רעבים.
