הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ילדינו הנפלאים מצויים בסערה עזה. הם מוצאים עצמם בין הפטיש ובין הסדן. הפטיש הוא רצף המאורעות שהם חלק ממנו, וחלקם היה נתון לאלימות קשה מצד חלק מזרועות השלטון. אמנם, לשלטון מותר להפעיל כוח – זו מהותו. ההלכה מכירה בכך בדברי הרמב"ן בסוף ספר ויקרא, ובאמירה הפשוטה "שום תשים עליך מלך – שתהיה אימתו עליך"; ברם, לשלטון אסור להפעיל אלימות. הבדלים רבים יש בין כוח לבין אלימות: הכוח מופעל ברשות ובסמכות והאלימות היא התפרצות ואיבוד שליטה; הכוח מופעל במידתיות ואילו האלימות היא בלתי מידתית; הכוח מופעל בצדק ובשוויון ואילו אלימות פוגעת באחד ומתעלמת מעבירות האחר; הכוח נועד כדי לאפשר את מימוש החוק והסדר, אך בשעה שכוחות הביטחון משתמשים בכוח כדי להעניש – זו חציית גבולות והיא אסורה מאוד. ילדינו חטפו אלימות קשה – בין אלה שהיו שם ובין אלה שצפו בכלי התקשורת, והם סוערים בסערה פנימית עזה.
הסדן הוא הדיבורים שחלק מאתנו מדבר אתם בכל עת, ושוטף את מוחם ואת רוחם. הכותרת המתמידה "אצלנו לא יהיה כמו בגוש קטיף" יש לה משמעות אחת – הקרנה כי מה שנעשה בגוש קטיף על ידינו בגוש קטיף היה כישלון טוטאלי, וכיוון שכך יש רק מסלול אחד – האלימות שאנו נפעיל. לא ניתן להעלות דברים בקנה אחד מילים האומרות שאנו מתנגדים לאלימות ובד בבד לאפשר לילדינו להכין בלוקים וצבעים ואבנים. לא ניתן לקרוא להם לבוא לעמוד נגד כוחות הביטחון בניסיון למנוע בכוחניות – גם פאסיבית – את ביצוע החלטות הממשלה ובית המשפט, ולא להבין כי אין אלה אלא דברים המלמדים אותם לכוון את עצמם לחיים של אנרכיה.
תשומת הלב שלנו עצמנו צריכה להינתן לילדים שלנו, כיוון שהם אלה שישלמו את המחיר הכבד והנורא. הם מתמלאים שנאה – היא מתחילה בשנאה למוסדות השלטון של מדינת ישראל. שנאה זו אינה עוצרת שם, אלא שהדברים מתדרדרים לשנאה למדינת ישראל; מכאן לעוינות עמוקה כלפי כוחות הביטחון – המשטרה וצה"ל – וכינויי גנאי עד לאמירה כי שוטרי ישראל גרועים משוטרי מצרים. עוינות זו אינה נעצרת שם – היא מתפשטת לעוינות לכל אוטוריטה. העולם הרבני אינו נחשב עוד, וריסוק האוטוריטה הרוחנית הולך ומתעצם; קשה לראות אותם שבים לספסל הלימודים ובונים את חייהם. מכאן לעוינות כלפי המורים, ההורים, ולכל דבר המייצג משהו אחר מלבד הכעס המלובה על ידי הטמעה מתמדת של עוינות זו. הצעד האחרון והנורא שחלק מהם יגיע אליו הוא העוינות כלפי עצמם – עוינות היא מציאות נפשית, שאט אט אינה מבחינה בין המושאים השונים, והיא מופנית לכל כיוון אפשרי. חלק מהם ימצא את עצמו מדורדר לגמרי, בלי יכולת בנייה חיובית, והאנרכיה השלטונית הולכת ומתפתחת לאנרכיה פנימית. כמה דמעות אנו שופכים על ילדי גוש קטיף ועל המציאות האכזרית שהובאו אליה, וכמה מאמצים אנו עושים כדי לסייע בעדם לבנות את חייהם מחדש – מציאות זו מטילה עלינו אחריות כבדה למנוע מילדים נוספים להגיע לאותה מציאות, והדבר מחייב הן את ה"פטיש" והן את ה"סדן".
הרפו מילדינו. שמרו עליהם. אל תמכרו את כל היקר לנו גם כאשר מדובר בדבר מה כה חשוב וכה מהותי כמו ההתיישבות או כל עניין אחר. אל תניחו שדור שלם ימצא עצמו נטוש מכל מסגרת, ומנוכר לכל דבר אחר. את המאבק על ארץ ישראל נעשה אנו המבוגרים, ולא נשלח את ילדינו ללא הנהגה וללא הנחייה. בין השיקולים השונים בקריאות להפגנות ולעשיות שונות בעניין ארץ ישראל נשקלל גם את עמדתנו שזה חלק ממערכת החינוך שאנו מבקשים לחנך בה את ילדינו. כאשר חובת החינוך תשוקלל לא נניח לגורמים שאין להם שיקול דעת חינוכי להסית ולהטיף לילדינו בכל עת, כי אם נצעד בשני המסלולים גם יחד.
בשלח תשס"ו
