קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)היינו רְכוּנִים על הגמרא, בלימוד המשותף שלנו בפרשת עגלה ערופה בנחל. הייתה בי התרוממות רוח גדולה. הנה אני זוכה לשבת באוהלה של תורה, ללמוד עם אבא; בעוד אחיי טורחים לצאת ולפרנס את המשפחה.
נזכרתי במשל של החזון איש: אני עם העגלה המלאה. עמוסה תורה ומצוות. והם החלוצים החדשים, עם העגלה הריקה. מי צריך לפנות למי את הדרך?
pexels-quang-nguyen-vinh
לפתע, הרים אבא את עיניו מהגמרא והורה לי ללכת לבקר את אחיי בשכם, לראות את שלום הצאן. יראתי מאוד. ידעתי שאחיי שוטמים אותי על “הפריווילגיות” שלי. אך לא יכולתי להמרות את פי אבא. מילא היה שולח אותי למקום אחר, אך דווקא לשכם? האם הוא אינו חושש שאמצא שם מגואל בדם בנחל? והאם לא רק עכשיו למדנו שכל זקני העדה יצטרכו להתוודות: ידינו לא שפכו את הדם הזה?
נכנסתי לשכם מהוסס. כל אבן נראתה לי כמלכודת. דמיוני צייר את שמעון ולוי מציצים מעבר לטרסה, חרבות שלופות, נוקמים את אונס אחותם דינה בעיר הזאת. חשבתי שאני שומע את נשימותיהם הכבדות מאחורי גבי.
אך תחת זאת פגשתי איש. גבריאל שמו. אותו מלאך המופיע אצל דניאל, מבאר חזיונות אחרית הימים ומבשר קץ וגאולה, עמד כעת מולי, בשדה הליכה תועה. אינני יודע אם היה אדם או מלאך, אך דבר אחד ידעתי: רוח אחרת נשבה ממנו.
שאלתי אותו: האם ראית את אחיי? והוא שלח אותי הלאה. משהו בנוכחותו גרם לי להבין שאני רק בתחילת הדרך, ושחלומותיי אינם שלי בלבד.
ייקח לי עשרות שנים להבין שהגלגל מתהפך: אני אהיה זה שידאג לחומריות, ודווקא אחי יהודה ישולח אליי להקים בתי הוראה. העגלה הריקה תתמלא, והעגלה המלאה תתרוקן. שנים אחר כך, אני זה שאשלח לאבא את העגלות, לא את העגלות מלאות כל טוב ששלח פרעה "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה", אלא את העגלה הריקה לשאת בא את יעקב "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". התחייה תהיה רוחית.
ייקח דורות עד שנבין: האומה לא מתקיימת בלי חומר. תחילת הגאולה חייבת להיות על ידי משיח בן יוסף. ואם אין קמח, אין תורה. ומנגד, ללא תורה וללא רוח גם עולם החומר יתפורר. אין עגלה אחת שתפנה את הדרך לרעותה, אלא שתיהן חייבות למשוך יחד בעול.
בעגלא ובזמן קריב.
*מההפטרה לפרשת וישב
