וימצאהו איש

אירוני הוא שמה של הפרשה שלנו, פרשת "וישב", שהרי אין בה ולו רגע אחד של ישיבה במובנה הבטוח, היציב והקבוע.
ומה יש בפרשה? חלום וחיפוש, איבוד, בריחה ושכחה. ורגע אחד מיוחד ומכוֹנֵן, להבנתי – של מציאה: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה…" (בראשית, ל"ז, ט"ו).
"אִישׁ" מצא את יוסף. איננו יודעים במי המדובר (יש מפרשים המזהים בו מלאך) ומדוע היה היכן שהיה. אך יודעים אנו שיוסף נגלה לאיש, כאדם מחפש ותועה בדרך, ואולי אף כאבדה הזקוקה למציאה. "מצאתי אותך", ייתכן ואמר האיש המסתורי לבן המועדף, לחולם החלומות, לאח השנוא. אף אם נדמה לך, אינך אבוד ומיותר בעולם ויש לך, יוסף, מקום וגם שליחות לבצע. כזו שרק בידך לממש.
את חווית ההִמצאות, העניק האיש ליוסף. חוויה שהיא בסיס ויסוד של בריאות הנפש האנושית. דונלד ויניקוט, רופא ילדים בריטי, מחשובי הפסיכואנליטיקאים במאה העשרים, טען בהקשר זה: "זהו אושר להיות חבוי, אך אסון לא להימצא" (מתוך הספר: "לתקשר ולא לתקשר", עמ' 243).
איש "מצא" את יוסף, ולא על מנת לשמש לו Waze לדותן, אלא כדי לכוונו ולהכינו להבנת דרכו "הגדולה" – שליחותו בעולם, ולסייע לו לאזור כוחות נפש לקראתה.
"וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ" (שם). מהו ייעודך? אחר מה אתה מחפש? הוא שאל כשנפגשו, ואולי בתום שיח ובירור עמוק שקיים עמו.
תשובתו של יוסף: "אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", מעידה שהבין וידע שמשימת חייו טמונה בחיפוש אחר אֶחָיו ובחבירת כולם יחד, במובן הפיסי, אך בעיקר במובן הרוחני והערכי.
כך, באמצעות הבן, שהוּנע על ידי מצוות כיבוד הורים, נבטה, ובהמשך צמחה והתגבשה אחוות אחים וערבות הדדית. דרכו למדו האחים וגם הוא פרידה, געגוע, מפגש וסליחה מהם. בזכות נחישותו למצוא את אחיו, ומתוך המחיר האישי הכבד שנדרש לשלם, הוכשר יוסף להנהיג ולבנות את קהילת בני יעקב, ולהניח עבור כולנו את היסוד לכינונו של עם ישראל.
ועוד – רבים מאתנו "תועים בשדה", מחפשים אחר ייעודנו. פרשת השבוע מלמדת אותנו כי יהא היעוד אשר יהא, מימושו תלוי באומץ הלב שלנו לחלום בגדול, לשתף, להתנפץ, לחפש, להימצא ולפסוע אל הלא נודע, בידיעה שיש תכנית אלוקית וישנה גם השגחה.
(וישב תשע"ט(