הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)
במהלך קריאת דברי האחים, רגע לפני ההגעה של יוסף לקראתם, אנו מוצאים שינוי מפתיע בעלילה [בראשית לז יט – כ]: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ".
על כך שואל האלשיך – "אומרו וישמע ראובן, כי הלא יחד כולם שמעו, ולמה ייחס השמועה אליו? ומהראוי לא יאמר רק ויצילהו ראובן מידם!". שהרי מלשון התורה, שמיעה זו מתארת מציאות בה ראובן מנותק מהאחים ורק שומע את דבריהם כמאזין חיצוני. עד כדי כך, שיש מחכמינו שלמדו שראובן לא היה בתכנון העניין והגיע באותו רגע אל המקום – "כל אחד ואחד מהם היה משמש את אביו יומו ואותו היום של ראובן היה" [בראשית רבה וישב פד].
פירוש מופלא לשמיעתו של ראובן אנו מוצאים אצל בעלי החסידות [פנים יפות לז כ, צפנת פענח שמות, ערבי נחל בלק ג, שם משמואל וישב] המבוסס על דרשת חכמים על המילים – "ְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". המילים, שנראות לכאורה כהמשך המשפט הנאמר על ידי האחים, מתבארות במדרש באור חדש. במקום לבאר שמדובר באמירה צינית של האחים הלועגים מה יהיה לחלומות יוסף לאחר שימות, המדרש מערב דובר חדש בשיחה: "רוח הקודש אומרת כן! הם אומרים 'נהרגהו', והכתוב מסיים: "ונראה מה יהיו חלומותיו' – 'נראה דבר מי יקום? או שלכם או שלי'. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו מכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו" [רש"י בראשית לז כ].
על פי דברים אלו מפרשים הפרשנים שראובן שמע למעשה את אותה בת קול! בשעה שכל האחים מתכננים את רציחתו של אחיהם והעלמת הראיות למעשיהם, ראובן שומע קול מן השמיים, ומזה הבין שבידו יתהווה הנס הזה שינצל יוסף, ולכן "ויצילהו מידם".
הדברים מפעימים במשמעותם. ברגע אחד ראובן מבין את מה שאחיו לא הבינו. הם היו עסוקים בהשלכת אחיהם לבירא עמיקתא אבל הוא זוכה לשמוע את ההבטחה האלוקית לעלייתו לאיגרא רמה. משום כך, הוא פועל למנוע את הריגת יוסף ומאבד את עשתונותיו כשהוא מגלה שהבור ריק ואחיו נעלם.
מדוע ראובן הוא זה שזוכה לגילוי שכינה שמבדיל אותו ממעשיהם של אחיו? לפי המדרשים ראובן באותו מעמד שרוי בשק ותענית על שבלבל יצועי אביו. ראובן לוקח את מיטתו של יעקב ומעביר אותה מאוהל בלהה לאוהל רבקה. הוא עושה זאת מבלי לבקש רשות ולמרות המשמעויות הגדולות שכרוכות בכך משום שהוא בטוח שהוא מקיים בכך מצווה גדולה של כיבוד אמו – "עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל את מצעה" [שבת נה ב]. התשובה שראובן עושה בשק ותענית היא ההבנה שלא כל מה שנראה בעיניך כמצווה הוא אכן מעשה חיובי. ראובן מבין שאדם יכול לחולל נזקים עצומים כמעשה עריות וזנות כשהוא בטוח שהוא פועל לשם שמיים ולהוספת כבוד.
האחים היו בטוחים שהם מקיימים מצווה במעשיהם, הם מסירים מבית יעקב את מי שהצטייר בעיניהם כפרוץ ובעל גאווה. אבל התודעה של ראובן גורמת לו לעצור רגע לפני המעשה החמור ולשמוע את קולה של השכינה. הוא מבין שהשבטים עומדים לטעות בטעות שהוא נכשל בה. הם עומדים לעשות דבר שבעיניהם הוא מצווה אבל לאמיתו של עניין הוא בא בעבירה חמורה מאוד, וראובן ביקש לקטוע את דבריהם של אחיו ולהטות אוזן לשכינה המצווחת כנגדם – "דבר א-לוהינו יקום לעולם"! [ישעיה מ ח]. (וישב תשפ)
