מערכת שבתוןמירון ח. איזקסון
אין לדעת מה קודם למה: מצב נפשי מסוים אשר מצמיח מתחים חברתיים ומחלוקות קשות, או להיפך, מתוֹך מתחים ציבוריים המזדמנים בתקופה מסוימת מתגבש מצב רוח לאומי כולל. די להקשיב לשיח הציבורי העכשווי כדי לחוש במורכבות הרבה. הנה בזמן קצר יחסית "הצלחנו" לקלקל את יופייה ומנוחתה של השבת, הספקנו להפוך את השירות בצה"ל לבעייתי, נגררנו לביטויים חריפים וקיצוניים בנושא העובדים הזרים (פליטים ו/או מבקש עבודה), הרבינו להקשיב לקלטוֹת המנציחות אנשים ונשים בקלונם, שבחנו את עצמנו וקבענו שאחרים בתוכנו הם או בוגדים או פשיסטיים, שהרי אין שום אפשרות אחרת.
ישנם אלה אשר התנסחותם הבוטה מייצגת את שיטתם הקבועה. אני מודה שלקח לי זמן ארוך למדי להבין שפוליטיקאים ועיתונאים מסוימים מחויבים מטעם עצמם לחוות דעות קיצוניות ולנסחן בדרך פוגענית. לגביהם אין מדובר בשאלה של ניסוח, אלא בדרך חיים. אבל לגבי רבים אחרים ההִדברות וההקשבה עדיין רלבנטיות. נקודת המוצא אמורה להיות לענ"ד של התלבטות, התחשבות ולעיתים אפילו מבוכה. איני מבין כיצד כמעט כל אחד מעִמנו מסוגל להתלבט ולהסתפק בשאלות של יום-יום ובאותה עת להיות מהיר ונחרץ בכל הנוגע לקושיות ציבוריות ולאומיות. תשוו למשל את הזמן שלוקח לאדם להחליט על מקום החופשה השנתית שלו ושל משפחתו, או דגם מכונת הכביסה הרצוי, אל מול הזמן שכמעט לא נדרש כדי להגיב בעניינים "קלים" כמוֹ חוק המרכולים, או כשירותו של ראש הממשלה, אוֹ המדיניות הרצויה בעזה. ענין זה חל על רובנו, דתיים וחילוניים, ימין ושמאל. אני זוכר כיצד התקשיתי למשל לשמוע דעות פסקניות, ללא כל שמץ של ספק, בדבר הנסיגה מגוש קטיף, הן מרבנים מסוימים והן מפוליטיקאים מסוימים ועד כמה הייתה חסרה בעיני בהתלבטות כלשהי.
קושי נוסף נעוץ במיעוט הפרספקטיבה ההיסטורית והערכית. אין בעיני הפנמה מספקת של קיומנו הפלאי והרגיש במדינת ישראל. בכל קנה מידה מדובר במהפכה היסטורית גדולה המנוגדת למהלך "הרגיל" של דברי הימים. כמו-כן הדיונים הפרטניים בסוגיות חשובות מחמיצים פעמים הרבה את המשמעות הכוללת של סולידריות, אחריות לכלל, חמלה והתחשבות, חולשות האדם באשר הוא אדם, היבטים חינוכיים ועוד.
כל אלה עשויים להיות אתגר למנהיגים בציונות הדתית. "גוש אמונים לענייני חברה" ניתן לכנות זאת. בסוגיות של זכויות הנכים מצד אחד וחמלה כלפי מגורשים מצד שני. בשאלות של שירות בצה"ל כערך יהודי חשוב מול חרדוֹת (חלקן מוצדקות לגמרי) הכרוכות בשירות מעורב. כך גם בסוגיה הגדולה של השבת. בעיני אחת ההחמצות הגדולות של ישראל היא זאת של השבת. מבחינת הנפש והמוח, הגוף והפרנסה, בשורת השבת חורגת מרוב הדיבורים הנשמעים סביבנו. מתוך מגמות פוליטיות, בורות וטעויות של רובנו, הפכה גם השבת למרכזת ויכוחים סדרתית.
הגישה החדשה והרעננה לסוגיות שהזכרנו כאן, יכולה להיות מונהגת על-ידי ראשי הציונות הדתית ובעיקר מנהיגיה בכנסת. ייתכן כאן שילוב בין צורך אמיתי ודחוף לבין הזדמנות הנהגתית. אין די בגיבוש פתרונות חלקיים ומקומיים. ראוי לחשב את הדרך מחדש בכל הנוגע לסדרי העדיפויות של הנהגת הציונות הדתית וזאת מתוֹך הבנה שהזירה הקובעת היום בחברה הישראלית היא ענייני הפנים. מובן שאיני מציע להתעלם משאלות של התיישבות וביטחון, אולם גם בהם ראוי היה ל'בית היהודי' לאפשר בתוכו קיום של עמדות מגוונות יותר. העיקר בעיני בעת הזאת היא התייחסות חדשה ומקורית למפגש בין ישראל היהודית והדמוקרטית, התייחסות החורגת מהבהילות והשטחיות של רוֹב השיח הנשמע עתה באוזנינו. הדרך המבוקשת היא זאת של רבני צוהר והיוזמה לאמנה מעודכנת בין חלקי החברה צריכה להיות מובלת הפעם על-ידי שר החינוך ושרת המשפטים. עדיין זכור לי היטב כיצד בימי זבולון המר ז"ל כשר הדתוֹת נרתמתי לסייע להקים את הוועדה ליחסי דתיים – חילוניים. הוועדה שלנו הייתה הצעד הראשון במה שהתגבש לאחר שנים ולאחר ועדות נוספות כמסמך הרב מידן ופרופ' גביזון וכאמנת כנרת. כעת יש לפעול ברוח דומה.
(כותב המאמר הוא פרופסור לספרות באוניברסיטה בר-אילן ומשורר)
(יתרו תשעח)
