מאחורי הסורגים

לרוב הציבור, הנעשה "מאחורי הסורגים", בין כותלי בית הכלא, הוא "חור שחור" שאינו גלוי, ופעמים רבות גם אין רוצים לחשוף את צפונותיו. עם זאת, הימצאותם של עשרות אלפי אנשים כלואים מאחורי סורג ובריח, "בשם הציבור" ולמענו, מחייבת שימת לב לתנאים שבהם הם מוחזקים ולשמירה על כבודם. גם כאשר נשללת חירותו של אדם לצורך, ערכי היסוד האחרים, כגון חובת השמירה על כבוד האדם, אינם נעצרים בשערי בית הסוהר.

בעולמו של המשפט העברי, שלילת חירותו של אדם לצורך – ויהא זה לשם ענישה, הרתעה או שמירה על שלום הציבור – היא אחד המעשים הפוגעניים ביותר שניתן לנקוט בהם. משום כך, כבר מימים קדמונים, העדיפו רבים מחכמי המשפט העברי חלופות אחרות, ואפילו עונשי גוף (כגון מלקות). ביטוי לגישה זו ניתן כבר במקרא, שמקרי המאסר והכליאה המתוארים בו נזכרים כמעט תמיד בהקשר לא יהודי. אחד המרכזיים שבהם מצוי בפרשתנו – בפרשת מאסרו של יוסף.יש בפרשה זו חריר הצצה צר ומעניין לעולמם של הכלואים. דרך כלל, העיון בפרשה זו מתמקד בחלומם של שר המשקים והאופים, ולא בעצם המאסר ובהצלחת יוסף לנהל את בית הסוהר ולהפוך מאסיר רגיל למעין "נציב שירות בתי הסוהר", שעל פיו יישק כל דבר בין כותלי הכלא. ולמרות זאת, בילוי של שנתיים ימים(!) בבית הסוהר בוודאי אינו דבר פעוט שניתן לעבור עליו לסדר היום.

אחד הפרשנים שנתן ליבו לכך היה בעל "מלאכת מחשבת". בפירושו לפסוק (לט, כב-כג) "ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסוהר ואת כל אשר עשים שם הוא היה עשה. אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עשה ה' מצליח", יורד ר' משה חפץ לנבכי ה'פסיכולוגיה' של המופקדים על האסירים ומנסה לתת פשר להתנצלות "שר בית הסוהר" ממעמדו וסמכויותיו, והאצלתן ליוסף, "נער עברי".

וכך הוא מפרש: "הרצון בזה לפי שבאסורים עם חרף נפשו למות, מסתמא חציפותא יסגי [=החוצפה רבה וגוברת], איש הישר בעיניו יעשה, וצריכים שימור חזק. ועל כן שומר בית הסוהר צריך להיות ביותר נשמר מן המזיקין ההם, על כי חטא הרבים תלוי בו, ועליו לישא משא כל העם האסור כידוע מחוק דתי המלכות. הגיד לנו כי שר בית הסוהר ביודעו העבודה רבה ובה סכנה, באופן כי כל אשר האסירים עושים שם הוא היה עושה. ויחשבו עוונותיו כל עונותיהם, רצה לפרוק מעל כתפו המשא כבד ונתנו על יוסף. ועם כל זה אין שר בית הסוהר רואה כל מאומה בידו, ליופי הסדר וההנהגה הבאה מהשכלת יוסף והצלחתו".

רוצה לומר: אצילת הסמכויות ליוסף לא נבעה מטוב ליבו של "שר בית הסוהר", אלא דווקא מרצון להשיל מעליו את העול הכבד של ניהול בית סוהר, על הסכנות הטמונות בו.

בעל "אור החיים" הקדוש ממשיך קו זה, תוך פירוש המשך הפסוק: "וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה". הוא מביא את תרגום הפסוק (שמובא גם ברש"י), "על מימריה", היינו הכל נעשה במאמרו, אך תמה עליו: "ולדבריו, למה לא ידבר הכתוב צחות ויאמר בפירוש על פיו היו עושים?".

מתוך כך הוא מפרש את הכתוב באופן שונה, המשבח את יוסף על דרך הניהול החכמה שקבע לעצמו: "אולי שנתכוין הכתוב בשַנוֹתוֹ את טעמו להודיע גם כן, שהגם שהיה הוא המנהיג, לא היה מתנהג בשררה, ומונע עצמו מתשמיש דבר אשר היו עושים שם האסורים אלא ידו כיד כולן שווה, וזה יגיד מזג טבעו כי טוב הוא ומצא חן ושכל טוב בעיני ה' ואדם".

מנהיג פיקח אינו מתנשא על אחרים בכוח השררה שבידו, אלא מהווה דוגמה אישית ונושא גם הוא בנטל, כמו האסירים הנתונים למרותו, ומתוך כך מוצא הוא חן בעיניהם.

ברבות הימים, חלה במשפט העברי תמורה רבתי בעניין השימוש במאסר כאמצעי כפייה או עונש. בשל היעדר אמצעי אכיפה יעילים בקהילה היהודית, נדרשו לא אחת חכמי ההלכה לסיוע שכניהם הלא-יהודים והורו על מאסר סרבני ציות לחוק.

עם זאת, חכמי ההלכה שבו והדגישו את הצורך והחיוב בתנאי כליאה נאותים (ראו מאמרי: "על 'מאסר עולם' שאינו עולם ועל כבוד האסיר וחירותו", הסניגור 204 תשע"ד, עמ' 20-14]. ביטוי נוקב לכך ניתן בדבריו של ר' חיים פלאג'י, מגדולי חכמי ההלכה באיזמיר בראשית המאה הי"ט, שהגביל את אפשרות הקהילה לצוות על מאסר אדם בשל חוב אזרחי, והתנה אותו בקיום תנאי כליאה נאותים: "כשיש לו ואינו רוצה לשלם […] יכולים להניחו בבית האסורים של כבוד לבד [בלבד], ולא במטונפת". והוא מוסיף: "אין לאסור אותו [את החייב] בבית אסורים שיש בו טינופת, שהוא מקום חושך ואפילה, והיושב שם הוא בדוחק ובצער […] דאפילו נתנה תורה רשות להכניסו בבית האסורים, לא בבית האסורים כזאת נתנה תורה רשות […] כיוון שאפילו חטא ונתחייב להיות בבית האסורים – לא יצא מכלל ישראל".

רבי חיים פלאג'י מוסיף ומדגיש כי אם לווה החייב כסף נכלא "בבית הסוהר של טינופת" על ידי השלטון הזר, חלה על הקהילה-הציבור החובה לפדותו משם בהקדם האפשרי, כדין "פדיון שבויים" (הנחשבת ל"מצווה רבה", אחת המצוות הגדולות בתורת ישראל).

והוא מעיד: "וכבר עשינו מעשה זה למעלה מעשר שנים באדם אחד מישראל שהיה חייב לאחד גוי תקיף מגדולי שרי אומות העולם, ולא היה יכולת בידו ונתנו בבית האסורים בימות החורף, ושם נחלה [חלה] הישראל הנזכר בצִנִים ופחים [=מחלה], וכמעט הגיע עד שערי מוות, וכשנודע הדבר אצלי הלכתי אני הצעיר עם רב אחאי גאון, הרב המובהק הפרד"ס נר"ו [=רבי פנחס רפאל יהושע די שיגורה], לפני המשנה ירום הודו לחַלות פניו שיוציאנו מבית האסורים, ותיכף הוציא אותו מבית האסורים".

מו"ר השופט מנחם אלון ע"ה, שנתן דעתו וליבו לסוגיה זו [ראו בהרחבה מאמרו: "המאסר במשפט העברי", ספר יובל לפנחס רוזן (ירושלים, תשכ"ב), 201-171] הרבה לצטט בהקשר זה דברים שנאמרו רק כמאה שנים קודם לכן בבית הלורדים באנגליה, ומאירים באור יקרות את השוני בין שיטות המשפט.

בפסק דינו משנת 1663 אמר הלורד הייד (Hyde): "אם אדם נדון להוצאה להורג, או שוהה בבית סוהר בגין חוב, לא התובע שבגינו הוא נעצר, גם לא השריף ששם אותו במאסר, חייבים לדאוג לו לבשר, משקאות או בגדים. הוא חייב לחיות על חשבון עצמו, או על חשבון הצדקה של אחרים. ואם אף אדם לא יקל עליו, שימות – בשם האל – שימות! כך אומר החוק, וכך אומר גם אני!".

הפער הבולט בין עמדת המשפט האנגלי לעמדתו של הר"ח פלאג'י בעניין זה מדבר בעד עצמו, וכל המוסיף בו דברים – אך יגרע.