מערכת שבתוןיובל שגב
סיפור מכירת יוסף – משבר שמתחיל במשפחה, נמשך בבכי שלא נפסק, ומסתיים רק אחרי עשרות שנים – הוא כנראה הסיפור האנושי ביותר בחומש בראשית. אולי בגלל זה, שלוש הפרשיות וישב-מקץ-ויגש סובבות סביבו כמו שלוש מערכות של מחזה אחד גדול.
וכאן מגיעה השאלה: מה לפרק של יהודה ותמר, פרק שלם בחומש בראשית, לרצף העלילה הדרמטי של מכירת יוסף, ירידתו לבור, כלא, עלייה לגדולה וחזרתו למשפחה?
רש"י מסביר: “וירד יהודה” – שאחיו הורידו אותו מגדולתו. האברבאנל מסביר שהוא פיצל את עם ישראל לשתי ממלכות (יהודה וישראל). אבל האמת היא שגם אם היינו מוחקים את כל הסיפור של תמר – לכאורה שום פרט בעלילת מכירת יוסף ועלייתו לגדולה – לא היה חסר. אז למה התורה הכניסה אותו כאן?
ואז מגיעות שאלות נוספות, שלעניות דעתי, כולן מובילות לאותה נקודה ומסר נוקב עד תהום. כשיעקב מסרב לשלוח את בנימין, ראובן מציע הצעה שאיש לא היה מציע בדורנו: "את שני בניי תמית אם לא אביאנו אליך". הוא מוכן לתת את ילדיו כעירבון. זה נשמע גדלות נפש, מסירות שאין דומה לה.
אבל יעקב דוחה את ההצעה בבוז. חז״ל אומרים במילים קשות, שלא הייתי כותבן אילולא מקרא מפורש של מדרש בראשית רבה: "לא קבל דבריו של ראובן אמר בכור שוטה הוא זה הוא אומר להמית בניו וכי בניו הם ולא בני". למה? מה רע בהצעה של ראובן? הוא הרי מציע את הדבר הכי יקר לו בעולם!
ואז מגיעה השאלה הבאה: למה דווקא יהודה יקפוץ, הוא – הרביעי? זה שירד מגדולה מאת אחיו? ומה היה לו להציע שאין לאחרים? מה פתאום באותו רגע הוא נעמד, עוקף את כולם, ופונה אל אביו עם משפט אחד: “אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ”, ולמה דווקא אז יעקב מתרצה? ולאחר פנייתו, הוא מסכים לשלוח את בנימין עם אחיו?! מה הוא קלט שאנו מפספסים?!
לפני כמה שנים, הבנתי אולי בפעם הראשונה את העומק של כל הסיפור הזה. אור קטן שנדלק בראשי ובליבי, ופתאום מחבר שלוש פרשות כמו מנורה אחת. דווקא הפרשה שחשבנו שהיא "לא קשורה" – פרשת תמר ויהודה – היא המפתח. כי היא מספרת בשקט את מה שיהודה עצמו עבר: יהודה הוא אב שכול. שני בניו מתו.זה לא סיפור תיאולוגי, לא שיעור באמונה, זה משפט שמרעיד לב. הוא יודע מה זה לקבור ילד. לא אחד – שניים.
ואז חוזרים לסצנת הוויכוח בבית יעקב. ראובן אומר לאבא שלו: "אם בנימין ייפגע – תמית את שני בניי". ויעקב, אב שכול בעצמו, עונה לו בקול שאולי רעד מבפנים: “וכי הנכדים אינם בניי? ומה הועלת לי בכך?“ ובמילים אחרות: אתה מדבר על מחירים שאתה לא באמת מבין. ראובן – גם אם התכוון לטובה, לא ידע מה זה. הוא מדבר מתוך שכל ישר, לא מתוך לב כואב.
ואז נכנס יהודה. בלי הבטחות מפוצצות. בלי לשים ילדים על השולחן. הוא אומר משפט אחד: “אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ". יעקב מסתכל עליו ויודע: רק מי שחווה את הדבר הזה מבפנים, יכול להבין מה הוא מבטיח עכשיו. יהודה לא צריך להוכיח נאמנות. הנשימה שלו מוכיחה. הסתכלות של אבא שכול לאבא שכול בלבן של העיניים.
זה הרגע שבו התורה מלמדת אותנו שיעור עצום, אולי מהגדולים שבהם: יש דברים שאפשר להסביר, ויש דברים שאפשר להבין – אבל יש דברים שאי אפשר להבין. ואסור-אסור לנו לשפוט מי שנושא אותם.
אנחנו חיים בדור שכל כאב מגיע אלינו דרך מסך. אנחנו "דעתניים", "מגיבים", "מגיבים לתגובות". שומעים על משפחות שכולות, על נעדרים, על שבויים, על חולים – ומחווים דעה. אבל האמת? כולנו קצת "בכור שוטה". אנחנו מדברים בלי להבין. מבטיחים בלי לדעת מה המשקל של המילים.
בדור שלנו יש דוגמאות חיות להורים שהופכים עולמות, בשביל להילחם על הבנים שלהם. אפשר להסכים או להסכים איתם, אבל אי אפשר להיות הם לעולם. מעינב צנגאוקר דרך חגי לובר – הורים שנראים מנוגדים בעולם ממנו באו ובתכלית העשייה הציבורית שלהם, אבל למעשה הם דומים יותר מאשר שונים. שניהם לא נחים לרגע, הופכים עולמות בשביל ילדיהם. איש לא מבין אותם – רק הורה כזה מבין הורה כזה.
וכך גם אנחנו צריכים ללמוד: ניזהר בשיפוט. ניזהר בלשון. נזכור שלכל אדם יש פרשה באמצע חייו – "תמר ויהודה" פרטית. שאנחנו לא מכירים ולא אמורים להכיר. רק ככה אפשר לבנות משפחה. רק ככה אפשר לאחות קרעים. רק ככה, בסוף, אפשר להגיע ל"אני יוסף".
שנזכה ללמוד בענווה, שיש דברים שאי אפשר להבין.
