האור שבקצה המגפה – החיסון

בתלמוד נקבע "אין סומכים על הנס" (פסחים ס"ד ע"ב). משמע, שאין אדם רשאי לסמוך על נס שיתחרש לו מן השמים, במקום חשש איסור או סכנה. יסוד הלכתי זה הוא הבסיס לשאלה מדוע נקבע החג למשך שמונה ימים והרי כמות השמן הספיקה ליום אחד, וטרם חזו בנס ביום הראשון? כמות השמן "השפיעה" רק על שבעת הימים? שאלה זו התפרסמה כ"קושיית הבית יוסף" (ר' יוסף קארו מחבר השולחן ערוך), וניתנו עליה מאות תשובות (או"ח סי' תר"ע). רבינו מנחם המאירי, פרשן תלמודי מהמאה ה-13 בצרפת, יישב קושיה זו כשהבחין בין ההדלקה ביום הראשון שהיא לזכר הישועה במלחמה ומציאת פך השמן, ואילו בשאר הלילות ההדלקה היא על הנס שהתרחש בפך השמן.

"מסרת גיבורים ביד חלשים" (מתוך תפילת  'על הניסים'). מי הם הגיבורים ומי הם החלשים? אם תאמר שהכוונה למכבים, וזאת בגלל מיעוטם אל מול הצבא היווני הגדול והעצום ונשקו, כבר נאמר "רבים ביד מעטים"! עונה על כך בסידור הגר"א, תלמידו בעל השיח יצחק, שאכן ה'חלשים' הכוונה למכבים אשר היו חלשים בעיני עצמם אל מול אמונתם בעוצמת ההשגחה הא-לוקית. ואילו היוונים היו חזקים בעיני עצמם, ולא האמינו בכוח עליון משגיח. ונשאל, האם בטחון בד' סותר השתדלות אדם ויוזמותיו? דווקא ימי החנוכה אלו של מגפת הקורונה, מוכיחים ההפך, חובת ההשתדלות מוטלת על האדם ורק אח"כ תבוא ברכת ד' ועזרתו. מי לנו גדולים ממתתיהו ובניו בקריאתם הנצחית "מי לד' אלי", אך גם הקימו כוח לוחם, אמנם קטן אבל בעל גבורה ותעוזה, הכינו עצמם למלחמה באימפריה היוונית, ולחמו בגבורה, עוז ותושייה ולא הסתמכו על הנס.

קבוצות שונות מתנגדות לחיסונים.

איסור גמור הוא על האדם להביא את עצמו למצב סכנה, בהנחה כי יתרחש נס ויינצל. אמנם מצאנו פעמים שחז"ל התירו להיכנס למקום סכנה מחמת הסברה ש"שומר פתאים ד'", לדוגמא, במסכת שבת נאמר שאסור להקיז דם ביום שלישי משום חשש סכנה, אולם ביום ששי מותר להקיז דם, "דכיוון דדשו ביה רבים (כבר הורגלו כך האנשים), שומר פתאים ד'" (קכ”ט ע"ב). דוגמא נוספת, מובא בתלמוד כי אין להימנע לערוך ברית מילה ביום המעונן משום, 'שומר פתאים ד" (יבמות ע"א- ע"ב).

מהו שיעור אחוזי הסיכון שבו תופס הכלל 'שומר פתאים ד"? בשו"ת 'בנין ציון' תלה נידון זה – במחלוקת רש"י ור"ת לגבי ג' נשים שסכנה להן להתעבר וחכמים אמרו שלא תשתמש במוך משום ש'שומר פתאים ד". לדעת רש"י – אין לחוש לסכנה באופן שהחשש הוא רחוק מאוד. אולם לפי ר"ת – מה שחוששים לסכנה או לחשש פיקוח נפש, היינו דווקא כשיש סכנה ודאית כגון שנפל גל של אבנים וספק אם יש שם אדם יהודי, אז מחללין שבת כדי להצילו אפילו כשיש חשש רחוק של סכנה, אבל באופן שאין לפנינו פיקוח נפש אלא רק חשש לסכנה שתבוא, בזה הולכים אחר הרוב, ואם רוב הסיכויים שלא תבוא סכנה, יש לסמוך על סברת 'שומר פתאים ד". והוכיח את דבריו, שהרי איך מותר לכתחילה להפליג בים בספינה או ללכת דרך מדברות, שהם מהדברים שמברכים עליהם "הגומל" כשניצולו, והלא אסור להכניס עצמו למקום סכנה? אלא בהכרח כל שאין עכשיו סכנה לפנינו אלא רק חשש שמא יסתכן, סומכים על הרוב שלא תתעורר סכנה (סי' קל"ז).

בספר "שיעורי תורה לרופאים" הביא הרב זילברשטיין בשם הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל ש-5% כבר נחשב מיעוט שאינו מצוי. וא"כ בשיעור סכנה של פחות מ-5% ודאי שאין חיוב לחוש (ח"ב סי’ צ"ו עמוד 212). ולכן לעניין חיסון הקורונה, כיוון שהרוב המוחלט של הרופאים סבורים שיש לעשות את החיסונים, ודאי שיש חובה לעשותם, ואף לגבי חיסונים שיש לגביהם מחלוקת בין הרופאים אם הן נצרכים או לא, נראה שאף אותם יש לעשות, שלהלכה אנו אומרים שכל ששני רופאים אומרים שיש בדבר משום פיקוח נפש אפי' מאה רופאים אומרים שאין בזה פיקוח נפש, שומעים לשניים, מפני שזה ספק פיקוח נפש (שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' ט"ו). החיסון שבדרך ישנה את מהלך התפשטות המגיפה, אם כך, זוהי השתדלות הכרחית על פי התורה.  'כל אחד הוא אור קטן', אך ביחד 'אור איתן'.

(וישב תשפ"א)