אוראל רוני-בלמשחר ההיסטוריה ועד ימינו אנו, מחלוקות קרעו חברויות, משפחות וקהילות * בית שמאי ובית הלל, שהיו בני פלוגתא ותיקים, הם רק דוגמה אחת ידועה * האם ניתן לנהל ויכוח ענייני בבית המדרש הישראלי או בכלל בשיח הציבורי, בלי לריב? * המדריך לניהול מחלוקת הלכתית ואידיאולוגית, בלי לאבד את הכבוד. או את העשתונות
"כשרבי יהודה הנשיא ערך את המשנה, הוא לא הסתיר דעות שאולי הוא לא הסכים איתן, אלא הביא את כל הדעות והציג את המחלוקת", פותחת ומקדימה על מודל שיח החז"לי הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, ראש התוכנית לכתיבה הלכתית במגדל עוז וחברה בהנהלת ארגון רבני צהר. "זה מחנך שבאופן בסיסי מותר שלא להסכים, ועדיין זה יכול להיות מאוד מכבד וממקום מאזין ומקשיב. לאורך הדורות היה דיון האם המחלוקת נובעת מכך שהמסורת לא נשתמרה, ולו הקב"ה היה מתגלה אלינו, היינו יודעים מהי האמת. זו נקודת מבט מעניינת שאומרת שמישהו מסוים צודק. וכשאתה מאמץ את העמדה הנכונה – אתה צודק".
מנגד, הרבנית טיקוצ'ינסקי מציגה נקודת מבט נוספת, מכילה יותר – יש יותר מצודק אחד, אין אמת אחת: "בגמרא במסכת 'גיטין' יש מחלוקת לגבי מקור המריבה של האיש מבנימין ופילגשו", הרבנית ממחישה את הרעיון באמצעות מעשה פילגש בגבעה. "האמוראים חלוקים, ולאחר כמה זמן אחד מהם, רבי אביתר, פוגש את אליהו הנביא. הוא שואל אותו: במה הקב"ה עסוק עכשיו? עונה לו אליהו הנביא שהוא עוסק בסוגיה שהם חלקו עליה. שואל אותו רבי אביתר: ומה הוא אומר?, כאילו מחכה לשמוע מי צודק, ואליהו הנביא עונה לו: 'אמר ליה אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר', כלומר, כשהקב"ה דן בפילגש בגבעה ומלמד את הדעות השונות את פמליה של מעלה, הוא אומר ככה רבי אביתר חושב וככה רבי יונתן חושב. בהמשך יש דיון האם באמת יש ספק, והתשובה שם היא 'אלו ואלו דברי א-לוהים חיים' ומסבירים שלכל אחד היה חלק מהאמת, כי היה שם שילוב של שתי הדעות".
"כל צבע הוא חלק מהאור השלם"
"הסוגיה הזו מייצגת התבוננות אחרת על המחלוקת, לפיה כמו שהאור הלבן נשבר לקשת של צבעים, ולכן כל אחד מהצבעים מייצג פן מסוים מהאור השלם – כך גם במחלוקת: כל צד משלים את האחר בכך שהוא שם דגש על היבטים שונים בתוך הנושא עצמו", טוענת הרבנית. "התבוננות מעמיקה על דברי התורה מגלה ש'הפוך בה והפוך בה דכולה בה', כלומר, גם הדעה הזו וגם הדעה ההפוכה לה יכולות להשתמע ישירות מהתורה. הסיבה היא גם שאנחנו משתנים, אבל גם שהתורה 'סובלת' הרבה-הרבה פרשנויות. זה מחייב לומר שכל נקודת מבט מספקת את הזווית המסוימת שקיימת ונכונה, אבל זה לא סותר שקיימת זווית נוספת, ולכן דווקא ריבוי הפרשנויות מאפשר מבט יותר רחב ויותר מדויק על התמונה הגדולה".
גם בשדה ההלכתי, כמובן, פוגשים ריבוי מנהגים ומחלוקות, אבל יש מרחב שבו תלמידי חכמים לא נוגעים –הפרשנויות שהם יודעים שהן אינן נכונות. כלומר, צריך להיזהר גם מלהכשיר כל נקודת מבט – מזהירה הרבנית. "בסוף יש פסיקת הלכה, שגם עליה בדרך כלל מתעוררות מחלוקות חדשות לגבי ההבנה שלה", היא מסבירה. "זה מין תהליך של צמצום והרחבה שחוזר על עצמו במסגרת ההלכתית, כאשר אנחנו לא יכולים לחזור לפרשנות שהייתה ונדחתה מההלכה לגמרי, אף שהינה חלק מהאמת. אם בית שמאי ובית הלל חלקו, זה לא שבית שמאי טועים ובית הלל צודקים, אלא שעמדתם של בית הלל התקבלה להלכה, כי צריך להכריע. לפרש בכל דרך כל עוד זה מעוגן בכתובים – אין לי ספק שזה מעשיר את התורה ומגדיל אותה, אך האם מותר לפעול לאור הפרשנויות האלה? כאן זה לא, כלומר הסיסטמה ההלכתית צועדת בנתיב אחר".
"התבוננות מעמיקה על דברי התורה מגלה ש'הפוך בה והפוך בה דכולה בה', כלומר, גם הדעה הזו וגם הדעה ההפוכה לה יכולות להשתמע ישירות מהתורה. הסיבה היא שאנחנו משתנים, אבל גם שהתורה 'סובלת' הרבה-הרבה פרשנויות"
"אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה"
הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר 'אפיקי דעת' בשדרות וראש בית הדין לדיני ממונות בשדרות, מבקש לפתוח בציטוט מהמשנה: "'אל תהי בז לכל אדם… שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום'. הכל מתחיל ונגמר בכבוד. אצל תלמידי רבי עקיבא כתוב 'שלא נהגו כבוד זה לזה', לא כתוב שלא אהבו זה את זה. כלומר יכול להיות ששררה ביניהם אהבה, ועבדו ולמדו יחד, אבל לא היה כבוד – וכבוד זה הבסיס להכל".
לטענתו של הרב, ברגע שאין כבוד אחד כלפי השני, אי אפשר להקשיב באמת לשני, לא מחשיבים את הדברים שלו ובטוחים מראש שהם לא יוסיפו או יועילו. לכן, הדבר הראשון שצריך לפתח זה כבוד ואהבה אמיתיים. "צריך לחנך לזה שיכול להגיע לבית המדרש רב שנושא השקפות שונות משלי בצורה קיצונית, ועדיין נכבד אותו ונעביר שיעור וננשק לו את היד, כי אוהבים ומכבדים גם כשלא מסכימים", הוא מדגים. יחד עם זאת, בדומה לרבנית טיקוצ'ינסקי, אף הרב פנדל טוען שלא כל דעה מתקבלת. "אסור שיהיה רפיון, צריך לחדד הבדלים מתוך אמונה שלשקר אין רגליים", מדגיש הרב.
הרב מתייחס לכתוב בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל', עמוד ב', "אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר; 'אֶת וָהֵב בְּסוּפָה', אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ". ומסביר "עם כל מה שתלמידי חכמים 'קורעים' אחד את השני בתוך בית המדרש, צועקים, מתווכחים זה עם זה כאויבים – הם יוצאים אוהבים כשאחד מחכים את השני, מעמיקים ומחדדים זה את זה, וזה נקרא 'את והב בסופה'. כשברור שמחפשים אמת, אז מבינים ש'האי צורבא מרבנן דרתח, אורייתא הוא דקא מרתחא ליה' (תענית ד, א) תלמיד חכם שכועס ומתרגז זו התורה שמרתיחה אותו. החיפוש אחרי האמת מרגיז, לכן יש את העוצמות, אבל כולם מבינים שעכשיו אנחנו מבררים את האמת. זה התפקיד שלנו, והאמת אהובה מכל, וזה לא שפוסלים אחד את השני – הפוך, מכבדים אחד את השני".
"אנחנו צבא אחד"
"אני זוכר כבייניש שהיה לי קשה לראות שהמפקד 'יורד' על אנשים בכל הכוח, אבל הוא חייב לבנות חיילוּת. ואם הוא לא יעשה את זה, אלא ייזהר ממש בכבודם של כל אחד ואחד – אז לא יהיה לנו צבא חזק. יהיה לנו צבא עם הרבה נימוסים. וראיתי פוסקים גדולים שאומרים שזה לא נקרא לבייש, בגלל התועלת הגדולה שיהיה צבא חזק", ממחיש הרב את הנקודה הבאה באמצעות עולם הצבא. "אותו הדבר בתוך בית מדרש: אי אפשר סברות והשקפות עקומות, אבל זה לא סותר שיש לנו משימה מאחדת – אנחנו 'צבא' אחד. אנחנו יודעים למצוא עם בתי מדרש שממש נראים לנו שונים, את המכנה המשותף: אמונה בתורה מן השמיים ואמונה בתורה שבע"פ. זה מספיק, גם כשיש המון ניואנסים מאוד עקרוניים".
"אנשים שואלים אותי 'איך אתה מכיל את זה? איך אתה מזמין את האישיות הזאת?' בגלל שהוא ליברלי והדעות שלו פתוחות מאוד", מוסיף הרב. "אנחנו עונים שזה שאנחנו מזמינים אותו, לא אומר שהוויכוח הוא פחות חד. זה לא אומר שהדעות שלנו הן בלי חוט שדרה, יש לנו עמדות. אני לפעמים יוצא בצורה מאוד גלויה להגן על כבודם של הציבור החרדי, אך זה לא מקהה בכהוא זה את המחלוקות הגדולות שיש לנו ביחס למה שקורה בדור, לציונות ולצבא וכו'".
פרט להכרה והכלה של דעות שונות ומגוונות, הרב פנדל מבקש שנשים לב לענייניות הטיעונים לגובה הטון: "לפעמים ויכוח גולש מהר מאוד לפסים נמוכים. אני חושב שמה שהתאים לאמוראים לא מתאים לנו. אנחנו צריכים להיות כמו חכמי ארץ ישראל. כתוב 'במערבא במאי זהירי באחוורי אפי' כלומר, בארץ ישראל נזהרו שלא להלבין פנים. אנחנו צריכים להיות נוחים זה לזה.
הרב מסביר: "לפעמים לציבור, ויכוח נראה כמו שני אנשים שסתם צועקים אחד על השני, כשבפועל הם אוהבים, והם בדיון לבירור האמת. הציבור לא ער לדקות הזאת, ולכן כדאי להנמיך את הטונים. כשתלמידי חכמים מתווכחים, הביטוי הוא שיש תריסים להגן על עצמם, כי המאבק הוא לא התקפי לבטל דעה, אלא הגנתי – להגן על הדעה הלגיטימית שלי. לעומת מחלוקת מחוץ לבית מדרש, שם אנו התקפיים לבטל את הדעות הכוזבות. הנצי"ב אומר שדווקא בגלל שבתוך בית המדרש לא ידעו להתווכח, בית שני נחרב".
"כבייניש היה לי קשה לראות שהמפקד 'יורד' על חיילים בכל הכוח, אבל הוא חייב לבנות חיילוּת. אם לא יעשה זאת, אלא ייזהר ממש בכבודם, אז לא יהיה לנו צבא חזק אלא צבא עם הרבה נימוסים"
"להיות בעלי עמדה רחבה"
הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול, וראש תחום המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר, עומד על משמעות הביטוי ״לשם שמיים״: "הביטוי מלמד שיש למחלוקת מבורכת שני מרכיבים: ראשון בהם הוא ההתכוונות הפנימית. היא נעשית כדי ללבן באמת את הסוגיה ולא כדי לנצח, להשפיל, לזכות בכוח וכדו׳. אחד הסימנים המובהקים לכך היא השמחה אם מתברר כי טעינו והצד השני הציל אותנו מטעות זו; אבל יש גם מרכיב שני: פעמים רבות, גם המתכוונים באמת גורמים נזק עצום בקנאות לעמדה שלהם, מתוך האמת הפנימית שלהם. 'שמיים' מחייב את האוחז בעמדה לראות את התמונה הכוללת של ריבונו של עולם, שיש בה התייחסות לכל האידיאות ולכל הערכים, ועל כן מחויב המשתתף במחלוקת להיות בעל עמדה רחבה ולא צרה".
הרב שרלו שמח במגוון הדעות שקיים: "אבוי לנו אם כולנו היינו חושבים את אותו הדבר", הוא אומר. "התורה מלמדת אותנו בסיפור מגדל בבל, שראשית הפורענות היא כאשר כל הארץ 'שפה אחת ודברים אחדים'. יש ברכה עצומה במחלוקת: הוצאת האדם מהבועה המחשבתית שהוא נמצא בה, מפגש מעשיר עם עמדות אחרות, הבאת כל צדדי הסוגיה לידי ביטוי, ראיית כל אדם כמי שמבטא דבר מה חיוני בעולם ועוד ועוד. אשרינו שאנחנו חברה במחלוקת, ואוי לנו כשמחלוקת זו גוררת אותנו לפילוג, לקרע, להתנשאות, ולשלילת הלגיטימציה של עמדות אחרות".
הרב מונה כמה עצות אתיות בסיסיות, שיאפשרו לנו "לריב נכון": "הצגת עמדות הצד השני ביושר ובנאמנות ולא כקריקטורה (כמובן שהדבר אינו מונע מלחלוק עליה); שימוש ברטוריקה אבל הימנעות מדמגוגיה; הימנעות מניתוחים פסיכולוגיים, מפגיעות אישיות, מכינוי בשמות גנאי ועלבון וכדו׳; הכרה עמוקה בצדדי האמת שיש גם בצד השני; ובעיקר – ענווה שעיקרה הוא הימנעות מלראות את העמדה שלך כממלאת את העולם כולו, ואינה מניחה מקום לאחר. אין מדובר רק בהתנהגות יפה כלפי העמדה השני וכיבודה, שכן לעיתים דווקא יחס כזה מאוד פוגע, כי אם באמונה עמוקה שאף לה יש מקום".
ניהול מחלוקת בצורה נכונה, לדבריו, הוא באחריותם הן של רבנים והן של הציבור עצמו. "הרב המקומי הוא לב הציבור, וככזה הוא צריך להיות קשור בציבור כולו. הוא הרב של כולם – גם של אלה שהוא אינו סובר כמותם. הוא צריך להיות זה שינחה את הדרך לניהול המחלוקת, שיחפש ביחד דרכים להביא את הצדדים כולם לידי ביטוי, ואין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום. חשוב להדגיש כי כמו כל דבר אחר – זה נכון על דרך הרוב. יש מצבים שבהם על הרב לנקוט עמדה, בעיקר כשמדובר בעוול שנעשה בקהילה, או במצבים שבהם העמדות סותרות באופן חזיתי את ההלכה".
לגבי הציבור, מבקש הרב להדגיש את תפקידו של הרוב הדומם. "הרמב״ן מבאר כי עדת בני ישראל הייתה ראויה כולה להיפגע בפרשת קורח, אף שהם לא השתתפו במחלוקת, בשל העובדה שהם לא התייצבו לצידו של הצודק – משה רבנו", אומר הרב. "אין מה שנותן כוח גדול יותר לקיומה של המחלוקת ולהשתלטות מאשר הרוב הדומם, והוא צריך להביע את עמדתו בדרך שאינה מלבה את המחלוקת, כי אם חותרת לקיומה המאוחד של הקהילה".
"אבוי לנו אם כולנו היינו חושבים את אותו הדבר. התורה מלמדת אותנו בסיפור מגדל בבל, שראשית הפורענות היא כאשר כל הארץ 'שפה אחת ודברים אחדים'. יש ברכה עצומה במחלוקת"
הרב שרלו משתף בחזונו הגדול בנושא: קיומה של מחלוקת מתמדת בדרך מעצימה ומבורכת, כלשונו. "כאשר אנחנו נשדר לציבור כי אף העמדה שאנחנו לא מחזיקים בה נושאת בחובה אמת מסוימת; כאשר אנחנו ננהג בכבוד האחד בשני גם מתוך חילוקי דעות; כאשר אנחנו נתמקד בבניית דרכנו ולא בשלילת דרך אחרת; כאשר אנחנו נחתור לחברה, שמחד גיסא יש בה דרכים שונות, ומאידך גיסא היא מקבלת את כללי ההכרעה במקום בו אין ברירה ויש צורך להכריע – תיהפך המחלוקת למקום המגדיל את הרוח הגדולה, ותלמידי חכמים אכן ירבו שלום בעולם", מייחל הרב.
