פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הדבר אינה נתפש. גם בחלוף כמעט 450 יום מאז תחילת המלחמה, עדיין מאה מאחינו ואחיותינו, שבויים, חטופות וחטופים נמצאים בעזה, וטרם שבו לבתיהם. ככל שחולפים הימים, גובר החשש לחיי רבים מהם, כאשר מגיעים נתונים סותרים באשר למספרם של אלה שעודם בחיים.
במהלך כל תקופה זו, אלפים מבני משפחותיהם וחבריהם מדירים שינה מעיניהם. חייהם אינם חיים. לילותיהם מסויטים, נטולי שינה, וימיהם אכולי חרדות ודאגות לגורל יקיריהם. לצדם מצויים בינינו עדיין אלפי משפחות שכולות חדשות המבכות את יקיריהן, רבבות פצועים בגוף ובנפש המבקשים מזור לסבלם, צערם וכאבם היומיומי, ועשרות אלפי אנשים שנעקרו מביתם וטרם שבו אליו. לרבים מהם אין בית לשוב אליו, לאחר שזה נהרס או נפגע עד היסוד, והיישוב שבו הוא נמצא עדיין נתון תחת סיכון מתמיד.
בד בבד, ב"ה, החיים ברוב יישובי הארץ נמשכים כסדרם. אולמות השמחה עמוסי חוגגים כתמיד (במיוחד בקרב אוכלוסייה שבניה ובנותיה אינם משרתים צבא). במרכז הארץ, בתי הקפה והמסעדות מלאים, החנויות והקניונים הומי אדם. אפילו נמלי התעופה והים, מוסדות התרבות והמוזיאונים מתחילים להתאושש. עד כדי כך, שלעתים נדמה שאנו חיים בשני יקומים מקבילים, שאין האחד נוגע בחברו כמלוא הנימה.
שמחות אחרונות מְשַכְּחוֹת צרות הראשונות, וטוב שכך. ועדיין. חובת הזיכרון של "אחינו ואחיותנו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה" מוטלת עלינו. גם לזכור, ולמִצער לא לשכוח ולְשַכֵּחַ.
הפסוקים המסיימים את פרשתנו מהדהדים את תחינתו של יוסף הנמצא בבית האסורים לבל ישכחו אותו. אך חתימתה זועקת בקול רם ונישא, שהולך מסוף העולם ועד סופו: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו".
מעבר לכפיות הטובה, שחז"ל ראו בה מעין עונש על יוסף ששם מבטחו באדם, בשר ודם, ולא בקב"ה, עמדו פרשנים, ראשונים ואחרונים, על הכפילות שבו: "ולא זכר… וישכחהו". ומה בין זה לזה?
חלקם, הבחינו בין "אי זכירה" סבילה, פסיבית, שהיא תופעה טבעית, שכיחה ומצויה, לבין "שכחה", שמבטאת מעשה פעיל, אקטיבי, של "הַשְכָּחָה" מוּדַעַת, ואולי אף מכוונת.
ביטוי להבחנה זו מצוי במשנת אבות (ג, ח) "רַבִּי דּוֹסְתַאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ט) 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ'. יָכוֹל אֲפִילּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר (שם): 'וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיך', הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ".
פרשני המשנה הבחינו בין שגגת זדון, שנגרמה מרשלנות האדם (ראו ברטנורא על אתר: "בשביל שלא חזר עליה, מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו. שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור ונמצאת תקלה באה על ידו, ושגגתו עולה זדון"), לבין שכחת שגגה, שגגת אונס, שאין לאדם שליטה עליה ולפיכך אין הוא מתחייב עליה בנפשו.
ובדרך דרוש הוסיפו: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו" – עוסק הוא בתורה ובמצוות, אך שוכח את ה'אחד'. כמה מרובות הפעמים שבהן מתוך הקפדת יתר בקיום מצווה, על חומרותיה ודקדוקיה, עשוי אדם לשכוח את ה'אחד', את הקב"ה, שמכוחו ולשמו נעשים כל אלה. אדם כזה – בדין הוא שיתחייב בנפשו.
ברקמה החיה בעולמה של תורה, הזיכרון והשכחה הם שני חוטים הארוגים יחדיו, שלובים ושזורים זה בזה. אנו נעים במסילה המובילה מאחד לשני. בין "זוכר חסדי אבות" לבין "זיכרון ליום ראשון". בין "וזכרתי את בריתי" לבין "השמר לך פן תשכח".
חייו של יהודי ספוגים בחובת הזכירה. למן "זכר למעשה בראשית" ועד אותן "שֵש זכירות" הנאמרות על ידי שלומי אמוני ישראל בכל יום ויום בסוף תפילת שחרית, ובכללן "זכור את אשר עשה לך עמלק", וזכירת מעשה מרים, שלקתה בעוון דברים בטלים ולשון הרע, עבירה שהכל דשים בה ותלויה בעקבם-עקבינו.
לצד חובת-מצוות הזיכרון ואיסור השכחה, ראו כבר חכמים הראשונים ברכה בשכחת דברים מסוימים, דוגמת אדם אהוב שנפטר מן העולם, עד שאמרו "גזרה על המת שישתכח מן הלב".
מאמר זה, שבמבט ראשון עשוי להיתפס כקביעת עובדה בעלמא, היווה מקור לחלק מדיני האבלות שאוסרים על אדם להתאבל במשך תקופה ארוכה מדי.
כך, למשל, פסק הרמב"ם (הלכות אבל ג, יא): "אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי, שנאמר 'אל תבכו למת ואל תנודו לו'… והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם, הרי זה טיפש. אלא כיצד יעשה? שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים". ללמדך, ששקיעה יתירה במחוזות האבל והזיכרון, במידה העולה על הנדרש, עלולה לקצר ימיו של אדם וליטול הימנו טעמם של חיים.
ובחזרה לזיכרון בימינו ולימינו: היש מי מאתנו שאינו "שוכח" דבר – והרבה יותר מדבר אחד – מ"משנתו"?
אכן, מצוות "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" אינה מהווה תריס בפני פורענות זו. אבל ה"התחייבות בנפש", שכמוה כגזר דין מוות, אינה באה בגין שכחה טבעית זו, אלא רק "עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ", רק אם "אִי הזיכרון" נובע מרשלנות פושעת, מהַשְכָּחָה מכוונת, מהפטרה כדאשתקד גם בשעה שאחינו נתונים בצרה, עומדים באפלה, משועבדים לאויביהם.
"בזכירה – סוד הגאולה", אמרו חסידים הראשונים. כלל גדול זה, בתורה ובחיים, המיוחס לבעל שם טוב, ולא לחינם הוטבע בשערי "יד ושם", המוסד הלאומי לזיכרון השואה והגבורה.
מי ייתן ומתוך זיכרון אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה ובשביה, יעלה זיכרונם גם לפני היושב במרומים, ובפרוס ימי החנוכה והנס הבאים עלינו לטובה ישובו אליהם כולם, במהרה בימינו, אמן.
