הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)חופש המחשבה וחופש הביטוי הם אחד היסודות החשובים ביותר לקיומה של חברה מתפתחת. זו הדרך היחידה המעשירה את החברה באפשרויות מחשבה חדשות, בפריצות לכיוונים חדשים, בליבון סוגיות מורכבות, בעידוד מחשבה עצמאית, ובנתינת מקום לקבוצות משנה ואי-הדרתן.
צריך להתרגל לכך שתפיסה זו מיועדת דווקא לדעות שהן רחוקות מאוד ממה שהאדם חושב, מקוממות אותו, וחלוקות על היסודות העמוקים של חייו. אין ערך בכך שאדם תובע את חופש הדיבור רק לעמדות שהוא מסכים איתן מלכתחילה, ואמונתו בחופש זה באה לידי ביטוי דווקא כאשר הוא אינו מגביל את השמעת עמדותיו של הצד האחר – הוא נאבק כדי שהשני יוכל להשמיען, ובד בבד הדבר אינו מונע בעדו מלהיאבק בדעות עצמן ולטעון לאי-תקפותן ולאי-נכונותן.
גם אם הדעות האחרות פוגעות ברגשות, גם אם אדם סובר שהדעות האחרות מחלישות, גם אם הוא רואה בדעות האחרות כפירה בעיקרי האמונה שלו עצמו – ישנה חשיבות למרחב הציבורי המאפשר את הבעתן, בלי למנוע את האפשרות להיאבק בהן בטיעונים ראויים ובחשיפת התהום הרובצת בבסיסן. נכון ללכת רחוק ככל האפשר בגיוון הדעות החולקות, ולסמן את הגבול האוסרני רק במקום קיצוני מאוד. כל זה נכון כאשר מדובר בהימנעות מסגרתית ובפעילות חיצונית לסתימת פיות, או חסימת דרכים בהן תישמענה גם דעות שאינן ערבות לאוזנינו.
אולם, אין לראות בעיקרון חופש הדעות פטור מבחינה מדוקדקת, שאדם המביע דעות מסוימות חייב לבחון את עצמו. העובדה שאין גורם חיצוני שמגביל את דיבורנו – אינה קובעת שמבחינה מוסרית, הלכתית ואנושית כל דבר ראוי להשמעה. גם אם מותר מסגרתית להביע דעות שמכוונת כדי לפגוע ברגשותיו של האחר – זוהי מידה מגונה, ועל האדם לבחון האם הוא מסוגל לחלוק עניינית בלי לפגוע; גם אם מותר מסגרתית לכתוב דברים על אנשים אחרים – על האדם לבחון האם הוא מלבין פנים לחינם, מוציא שם רע או לשון הרע, שכל אלה איסורים חמורים אף שאין מסגרת מדאורייתא ששופטת אותם (לא פלילית כי זה לאוו שאין בו מעשה, ולא אזרחית כי "ביישו בדברים פטור"). לא כל מה שמותר לומר מבחינה חוקית – מותר לומר מבחינה הלכתית; לא כל הימנעות מסתימת פיות מתירה לפעור את אותו פה ולומר דברים הרסניים; חופש הביטוי אינו חופש השיסוי.
זה חלק מאיסור התורה "ולא יהיה כקורח וכעדתו" – מחלוקת ביסודה אינה שלילית. להפך, דווקא היא מאפשרת לבחון כל סוגיה מכל היבטיה. הדבר נכון תמיד, ואנו למדנו בתקופה האחרונה בצורה הקשה ביותר את מחירה של מונוליטיות מחשבתית ותודעתית, ואת חסרונה של תפישה מאתגרת ו"איפכא מסתברא". ברם, היא עלולה להפוך למסוכנת מאוד, והתורה מזהירה מפני הסכנות האלה.
חז"ל לימדו אותנו כי קורח ועדתו עשו מניפולציות רבות על המציאות, ובאופן דמגוגי ופוגעני ביקשו לקעקע את החברה. מדברי חז"ל עולה כי אף בדברי קורח היה אמת, ובימי שמואל הנביא אכן באה לידי ביטוי תפיסת "כל העדה כולם קדושים". לו המחלוקת הייתה מתנהלת בדרך ראויה, וקורח היה מעלה את טיעוניו כחלק מליבון דרכי ההנהגה הראויה – אפשר שהיא הייתה עולה לברכה. ברם, בשעה שהתברר כי אין מדובר בחיפוש אחר האמת, כי אם בהכפשה ובהאשמות שווא, ולא זו בלבד אלא במניעים פסולים – הפכו להיות סמל לדורות לדרכים שבהן אין לנהל מחלוקת, ונזקה רב מתועלתה.
זו גם האחריות שלנו לקיומנו כחברה: מחד גיסא, להתעקש על חופש הדיבור והמחשבה, אף אם הדעות מכעיסות ונראות בעינינו כטעות חמורה; מאידך גיסא, לקבל על עצמנו שלא להפוך חופש זה לחרב פיפיות, כי אם לנהוג בצורה ההלכתית, המוסרית והאנושית בדרכי הביטוי.
