הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)לטקס לוויה יהודי-דתי רבים יודעים שלא מגיעים עם זר פרחים להניח על הקבר, משום חוקות הגויים. מדוע להניח פרחים על הקבר זה חוקות הגויים, וללבוש בגד שיוצר על ידי מעצב לא-יהודי זה בסדר?
שאלה זו מעמידה אותנו בפני הקושי הגדול שקיים בימינו בסוגיית איסור ההליכה בחוקות הגויים. איסור זה, מצד אחד, הוא מן החמורים ביותר. הוא בא לשמר את הייחודיות היהודית ולהגן על תרבות ישראל מפני השפעתן של אמונות זרות. בעבר הלא-רחוק גם פעולות תמימות, כגון שריקה בפה, לא היו מקובלות אצל יהודים, רק משום שכך עושים הגויים. אבל מצד שני, איסור זה הוא מאד מטושטש. האיסור ללכת בחוקות הגויים הוא איסור כללי, שלא תמיד ניתן לעמוד בבירור על תוכנו. מה כלול בו ומה לא?
כיום, בעידן הגלובליזציה, ההבחנה בין האסור למותר בעניין זה קשה שבעתיים. אנחנו מצויים היום בתקשורת מתמדת עם העולם, מה שמוביל לאחידות תרבותית. בכל העולם המערבי אנשים לבושים די דומה, שותפים באותה תרבות (מוזיקה, סרטים, ספורט), יונקים מאוצרות ידע משותפים, ומשתמשים באותה טכנולוגיה. הבדלים אמנם עדיין קיימים, אבל כבר אין את החיץ הגדול בין הלאומים שהיה בימים עברו. אדרבה, במקום בו נמצא הבדלים בין תרבויות, לא נראה בכך גורם מאיים כי אם הזדמנות מסקרנת, שעשויה להעשיר את עולמנו התרבותי. האם את כל זאת נמנע מאתנו רק משום החשש שמא נהיה כמותם? חשבו, למשל, כיצד חיינו היו נראים היום ללא המוזיקה הקלאסית או הספרות היפה. כמה אוצרות תרבות היינו מפסידים. אז מה מותר ומה לא, והיכן עובר הגבול?
האיסור ללכת בחוקות הגויים מנוסח בתורה בספר ויקרא בפרשת העריות (ויקרא יח, ג): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו". חז"ל למדים שבפסוק זה מרבה הכתוב מעבר לאיסורי העריות המפורשים אלמנטים תרבותיים נוספים המיוחדים לעובדי האלילים, כמו "טרטיאות ואצטדיאות" ושאר מעשים הקרויים 'דרכי האמורי' (ראו רש"י שם על סמך הספרא). כנגד כל זאת, מציבה התורה את חוקותיה שלה, אשר מבטיחות להולך בהן חיים (שם, ה).
מתוקף איסור זה מנו חז"ל מעשים שונים האסורים עלינו משום ההליכה בחוקות הגויים. הם אסרו להשתמש בקמיעות, לחשים וכישופים מסוגים שונים, להסתפר בסגנון של עובדי האלילים (ראו בבלי בבא קמא פג, א), לשחוט בהמות לתוך ימים, נהרות או גומות, כמנהג הגויים (ראו משנה חולין ב, ט), ועוד. מצד שני, מצאנו מעשים שהונהגו על ידי עובדי אלילים אך כן הותרו על ידי חכמים. דוגמה מרכזית לכך היא שריפת מיטתו וכל כלי תשמישו של מלך לאחר פטירתו (בבלי עבודה זרה יא, א; ובמקבילות) או יציאה בקמיעות שיש בהן משום רפואה (משנה שבת ו, י). נוסף על כך, מצאנו שהעולם היהודי בתקופת חז"ל הושפע מן התרבות הכללית ואימץ אל קרבו אלמנטים ממנה – ביטויים ומילים מיוונית וארמית הוטמעו בלשון העברית, ר' עקיבא התיר את הקריאה בשירת הומרוס (ירושלמי סנהדרין י, א), הותר ללמוד ב'חכמה יוונית' (ירושלמי פאה א, א), ועוד (על הזיקה התרבותית של חז"ל לתרבות יוון, ראו בספרו החשוב של שאול ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל).
מכאן ניתן אולי ללמוד על התמורה העמוקה שחלה מימי המקרא ועד חז"ל בכל הנוגע ליחס אל התרבות הגויית. בעוד שהמקרא דורש להתבדל באופן טוטלי מן התרבות הכנענית הסובבת אותו, בתקופת חז"ל אנחנו מוצאים יחס מורכב יותר לתרבות הסובבת. מצד אחד חז"ל מקפידים לא להידמות לה בדרכים שונות אך מצד שני הם מאמצים ממנה אלמנטים שונים. כיצד הדבר משפיע על עיצוב ההלכה בנוגע לאיסור ההליכה בחוקות הגויים? על כך נמשיך ונדון ברשימה הבאה. (ראה תשע"ח)
