הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בשבועות האחרונים עסקנו בסוגיית אחדות ישראל. טענתי, שאחדות ישראל היא עיקרון מטא-הלכתי אשר אמור להנחות את הפוסק בפסיקת ההלכה. ההלכה איננה אמורה להיות מופנית למגזר מסוים, לקהל יעד ספציפי, אלא להצליח להכיל את כלל עם ישראל, כולל המגזר הקרוי חילוני. לשם כך יש לנסח את ההלכה בצורה כזו שתתקבל גם על לבו וראשו של מי שחי חיי חולין, ומשוחרר מכל אותן אקסיומות, שהאדם הדתי מורגל אליהן. בכך אולי אפשר יהיה למוטט את המחיצות שבין המגזר הדתי לחילוני ולהפוך את ההלכה לבסיס זהות משותף לכלל העם בישראל.
אבל עלינו לזכור שעיקרון האחדות צריך להיות מופנה לכלל הצדדים, כולל אלו שנקראים 'שמרנים' או 'חרדים'. זהו עיקרון שרבים מהפלורליסטים והליברלים נוטים להתעלם ממנו, וגם אני – אודה ואתוודה – לעתים נופל בו. סובלנות וסולידריות צריכות להיות מופגנות כלפי כל מי שלא הולך בדרכך; לא רק כלפי צד אחד.
בהקשר ההלכתי, כתבתי רבות בעבר על הצורך בלהכיל ולקבל מנהגים שונים בעם ישראל. טענתי לגבי פסח למשל, שאדם שמקפיד על חומרה מסוימת ומתארח בבית חברו, צריך לנהוג כמנהג המקום שבו הוא נמצא – הן לקולא והן לחומרא. אחדות ישראל מחייבת שלצד שמירת המסורות והמנהגים של כל עדה וכל משפחה, עדיין נמשיך לאכול האחד אצל השני. אי לכך, כל אדם צריך להפגין גמישות בעניין כאשר הוא מתארח אצל משפחה או חברים.
אבל גם הצד השני נכון. כפי שהעירו לי רבים, ואני מקבל את דעתם, סובלנות צריכה להיות מופגנת גם מהצד השני, המארח. אם אתה, המארח, יודע, שהאורח מקפיד על מנהג או חומרה מסוימת, אתה יכול וגם נדרש לכבד אותו ואת דרכו ולהתאים את המאכלים למנהגיו. האדם אינו צריך לצפות שהשני יכיל אותו ויתגמש בשבילו. כל אדם צריך להיות אחראי לעצמו, להתנהג בסובלנות והכלה, ולתת מקום לכלל הצבעים והגוונים בדתיות היהודית. וכשם שאנו מתייחסים בסובלנות לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, בשם ערך ה'קירוב', כך יש להתייחס בסובלנות גם לאנשים שמקפידים על דברים שלדעתנו אין ראוי להקפיד בהם בשם אותו ערך בדיוק. גם את דרכם יש לכבד, והדאגה להם היא חלק חשוב בשמירה על אחדות ישראל.
וכשם שהדבר נכון ביחסים הבינאישיים, כך הוא גם נכון ביחס בין המגזרים. הציונות הדתית בחרה להיות שותפה מלאה בניהול המדינה ומוסדותיה ובחברה הישראלית בכלל. בשל כך היא משתפת פעולה ומפגינה קרבה גדולה למגזר הכללי, שרובו אינו שומר תורה ומצוות. אך בד בבד, עליה לשמור על שיתוף פעולה גם עם הציבור החרדי. חרף כל המחלוקות בין הזרמים על דמותה וזהותה של היהדות, הציונות הדתית צריכה להכיל ולהפגין סובלנות גם כלפי המגזר החרדי ולכבד את דרכו. אפשר להמשיך להיאבק ולנהל מלחמות אידיאולוגיות על הזהות הדתית, אבל בסופו של דבר יש לנהוג ב'קירוב' גם כלפיהם, ולקבל אותם, מבלי לכפות עליהם בכוח את הזהות שלנו.
הדבר אינו קל. קשה לנהוג בהכלה וסובלנות כלפי מי שלא תמיד מקבל אותך ואת דרכך. קשה לכבד את מי שרואה אותך כ'מזרוחניק' פשרן במקרה הטוב או כופר במקרה הרע. באותה מידה קשה להתחשב ברגשותיו של אדם המתארח אצלך ומקפיד על כשרות מסוימת, בעת שהוא אינו מתחשב ברגשותיך ומצהיר שהוא לא אוכל מן האוכל שלך. אך זהו האתגר של מי שהולך בדרך האמצע, ומבקש להציג יהדות רחבת אופקים. יהדות רחבת אופקים יודעת להכיל את המרחב הגדול של הספקטרום הדתי – מהשמרן ועד לליברל ואפילו החילוני. לשם כך צריך להתפשר, לעתים לצד הזה ולעתים לצד האחר. ופשרה זו היא המפתח לאחדות ישראל. היא האופן היחיד שבו נמשיך לחיות בשלום האחד עם השני, גם כששוני גדול מתקיים בינינו. (ויקרא תש"פ)
