הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימה הקודמת ראינו כי הן מבחינה תיאולוגית והן מבחינת המקורות, קשה למצוא בסיס לזיהויו של ראש השנה כיום בו האדם נידון. מהו, אם כן, משמעו המקורי של חג זה?
אין ספק שבתורה, המוקד של ראש השנה הוא בהיותו "יום תרועה" או "זיכרון תרועה". תרועה זו לא נתפרש מה טיבה, אבל מתוך השוואה למקבילות בתורה (ויקרא כה ובמדבר י), ניתן ללמוד שמהותה של התרועה היא ביטוי למלכותו של א-להים בעולם והשגחתו עליו.
אנשי כנסת הגדולה פרטו את הרעיון הזה לשלושה מוטיבים: מלכויות, זכרונות ושופרות (משנה ראש השנה ד, ה). מוטיב המלכויות מדבר על מלכותו של א-לוהים בעולם, השופרות על הכלי שבו הוא מתגלה, וזכרונות מדבר באופן שלטונו– בכך שהוא זוכר את ברואיו ומשגיח על עולמו. באופן מעניין, חכמינו ראו דווקא במרכיב אחרון זה את עיקרו של יום, והסיטו את שמו מ"יום תרועה" ל"יום הזיכרון", כדי להדגיש את השגחתו של א-לוהים על הארץ.
לכך מתכוונת המשנה הגורסת שבראש השנה "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". יהא הפירוש למונח "כבני מרון" אשר יהא (ראו בבלי ראש השנה יח, ע"א), ברור שהכוונה בו היא לומר שא-לוהים משגיח וצופה על ברואיו כמלך הדואג לצרכי עמו; אך דבר לא נאמר כאן ביחס לדין או למשפט. ממילא מובן מדוע ראש השנה הוא בעיקרו יום של שמחה (ראו נחמיה ח, ט-יב). אלא שאין שמחה זו כשמחת הרגלים, המכוונת לאדם ומבוטאת באמירת הלל המדברת בישועתו של האדם, אלא שמחה הנובעת מיראת רוממותו של א-להים, ולכן "אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בר"ה… אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם" (שולחן ערוך אורח חיים תקצז, א).
מהיכן, אם כן, הגיע מוטיב המשפט שעורך א-לוהים לאדם? נראה שלראשונה אנו מוצאים על כך בתקופת תלמידי רבי עקיבא, כפי שאנו למדים מדברי ר' מאיר ור' יהודה בברייתא (ראו בבלי ראש השנה טז, ע"א). האם יש לכך קשר לכישלון מרד בר כוכבא? האם עובדת איבוד מלכותא דארעא, שהיא כעין מלכותא דרקיעא, גרמה לדחיקת המוטיב של מלכות א-לוהים בעולם והעצמת דינו של האדם הפרטי? ייתכן. ואולם, בכל מקרה, ברור שלא הם הגורמים הבלעדיים למהפך בתדמיתו של ראש השנה. בתקופת האמוראים אנו שומעים על שלושה ספרים שנפתחים בראש השנה (ראו שם טז, ע"ב), והמוטיב הולך ומתעצם בתקופת הגאונים עם הכנסת התוספות הידועות של עשרת ימי תשובה לתפילה, המבקשות שא-לוהים יזכרנו לחיים. בהמשך, ולכל אורך שנות הגלות, צומחים ומתעצבים מנהגים רבים המקבעים את תדמיתו של ראש השנה כיום דין, ובהם הפיוטים הרבים (ובראשם 'ונתנה תוקף') שנוספו לתפילה (מי שיעיין בנוסח התפילה המקורי של ראש השנה לא ימצא שום אזכור לדין שנעשה ביום זה), ריבוי הסליחות לפני ראש השנה, הסימנים בארוחת החג, וההליכה לקברים והתענית בערב ראש השנה, ועוד ועוד.
מאלף לראות כיצד הרמב"ם עמד על הפער שבין המוטיבים השונים של ראש השנה. בהלכות המרכזיות של החג, הלכות שופר, הרמב"ם לא כתב דבר על הדין שנעשה בשמים ביום זה. את עניין המשפט הוא כתב בהלכות תשובה, שם דיבר בין היתר על הזמנים הראויים לתשובה, ורק שם כתב על הרמז שיש בתקיעת השופר לשוב בתשובה. מכאן עולה בבירור שהרמב"ם שם לב להבחנה שערכנו אנו בעניינו של היום.
מה ניתן ללמוד מניתוח זה? ודאי שאין להקל ראש בפיוטים ובמנהגים שציינו, ואולם חשוב לזכור שלא הם העיקר אלא התוספת. ראש השנה הוא בעיקרו יום של שמחה, לא של פחד ואיומים, כפי שעולה לעתים בדרשות שונות שנשמעות. המוקד שלו איננו באדם הפרטי וסיפוק צרכיו הגשמיים, אלא בא-לוהים שמולך על כל העולם. בכך יש לרכז את התודעה ביום מיוחד זה.
(נצבים-וילך תשע"ח)
