הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בעקבות טענתי ברשימות הקודמות לקיום רצף דתי בתוך האורתודוקסיה, רבים העלו בפני חשש לפריצת גבולותיה של האורתודוקסיה. הרי תהיה פה אנרכיה גדולה אם כל אדם יפסוק לעצמו הלכה וימקם עצמו על הרצף? ומי ישמור על גבולות האורתודוקסיה?
חשש זה מחייב אותנו לעסוק בשאלת גבולותיה של האורתודוקסיה. מהם גבולות אלו? מה קובע אם עמדה הלכתית מסוימת היא בתוך האורתודוקסיה או לא?
קשה אולי להודות בכך אבל נראה שהתשובה היא אחת: לאורתודוקסיה אין גבולות ברורים. עולם ההלכה הוא מורכב ורבגוני, ואין שום פוסק או ספר שמשמשים כגבול. כדי להמחיש את הדבר נשאל: האם אישה שהולכת ללא כיסוי ראש בעקבות פסיקתו של הרב יוסף משאש נחשבת לפורצת גבולות האורתודוקסיה? ומה לגבי נשים תימניות, המחזיקות במנהג אימותיהן, לעשות הפסק טהרה בקינוח בלבד (ללא בדיקת חורים וסדקים)? האם אפשר להגיד על מי שהולכות כשיטת הרמב"ם שהן פרצו את גבולות ההלכה?
יתירה מכך; ישנם לא מעט מקרים בהם רבנים הביעו עמדות הלכתיות לא-שגרתיות, עוררו התנגדויות, ולאחר שנים נכנסו למיינסטרים ההלכתי. כך, לדוגמה, הרב עובדיה יוסף עורר את זעמם של לא מעט רבנים בשנותיו הצעירות כאשר יצא לחלוק על פסקי ה'בן איש חי', או כשחלק בריש גלי על הרבנות הראשית, שאסרה את הייבום. בשעתו, עמדותיו גררו גינויים חריפים, והרי היום אין מי שיערער על הלגיטימיות שלהן. ממקום ומכיוון אחר, עמדותיו ההלכתיות הנועזות של הרב יובל שרלו מרגיזות מדי פעם רבנים שונים, אך קורה לא פעם שלאחר כמה שנים הן מתקבלות עליהן. כיצד לאור זאת ניתן לדבר על גבולות לאורתודוקסיה? הרי מה שפורץ גדר כיום יכול מחר להיות המיינסטרים.
האם משמעות הדבר שהכל לגיטימי? האם הכל מותר?
התשובה היא שלא. יש מקרים שאנו כן נתייג עמדה מסוימת כעומדת מחוץ לגדר. ומה הקריטריון לכך? לצורך ביאור הדבר אשתמש במשל שמביא בעל 'ערוך השולחן' בהקדמה לספרו (חלק חושן משפט):
"כל מחלוקת התנאים והאמוראים… דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה: זאת היא תפארת תורתינו הקדושה והטהורה. וכל התורה כולה נקראת "שירה", ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד – יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה".
עולם ההלכה הוא כמו מקהלה. יש תווים מסוימים שעליהם צריך להסתמך כדי לשיר. נוסף לכך, יש קולות שונים בגבהים שונים ומסוגים שונים, וכולם רצויים ומקובלים. אבל זאת בתנאי אחד: כשכל הקולות הללו מתכוונים ליצר הרמוניה ביניהם. אילולי כן, במקום שיר, נקבל זיוף אחד גדול.
הנמשל הוא ברור: עמדה הלכתית תיחשב כלגיטימית כל עוד היא רואה את עצמה כחלק מאותה שירה יהודית. ומהי שירה זו? זהו הייעוד ההיסטורי של עם ישראל – לבנות עם קדוש, נבון, מוסרי וחכם, שיאיר את אור האמונה בא-ל אחד בעולם כולו. מי שפסיקתו ההלכתית אינה מתקשרת לייעוד גדול זה (בין מפני שהוא פועל מתוך אינטרסים זרים, כמו פוליטיקה או כסף; בין מי ש'שר ללא תוים', קרי ללא תימוכין מהמסורת; בין מי שרואה עצמו כקול היחידי הלגיטימי ושולל את הקולות האחרים בעם; ובין מי שגורם בפסיקותיו לאיבוד ייחודו וזהותו העצמית של העם היהודי, ניתק עצמו מהמקהלה וממילא הוציא עצמו מהאורתודוקסיה. הקול שלו אינו בונה את עם ישראל אלא מחריב אותו.
ומכאן נלמד את ההפך; כל מי שכן פועל מתוך קשר למקהלה הגדולה הזו, ומתחבר בפסיקתו ההלכתית לייעוד הגדול הזה של העם היהודי, אף על פי שעמדותיו נראות חריגות, הרי שהוא עמוק בתוך האורתודוקסיה. האם הצגנו בכך מדד ברור? ודאי שלא. ההצטרפות למקהלה אחת זה דבר שתלוי בלב ובכוונה לא פחות מאשר בפרקטיקה. ואף על פי כן, זהו המדד המרכזי מבחינתי. הוא עדיף בעיני הרבה יותר מאלו שהמדד שלהם הוא בגודל וצבע הכיפה, ואילו את הלב שכחו מזמן.
(צו תשעז)
