הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
עולמנו עדיין זקוק לעם מיוחד שיבטא את קדושתו ונבדלותו באוכל שהוא אוכל
ברשימה הקודמת טענתי שגם בעולם עם בשר מתורבת, שבו מבחינה הלכתית פורמלית אין קשר בין הבשר שאנו אוכלים לתאים שממנו הוא פותח, אינני מעוניין לוותר על הרעיון של מאכלות אסורים. אינני סבור שראוי שנאכל בשר חזיר או שאר מאכלות אסורים, וזאת משום שאני רוצה לשמר את רעיון ההתקדשות שיסודו בהתבדלות.
אבקש לציין כדוגמה לכך, תהליך דומה שעבר על מאכל אחר – היין. במקורו, יין נסך הוא יין שנתנסך לעבודה זרה על ידי עובדי אלילים. איסורו לא נכתב במפורש בתורה, אבל הרמב"ם סבור שאיסורו הוא מדאורייתא (ספר המצוות, לא תעשה, קצד):
"הזהירנו מלשתות יין נסך, וזה לא בא בכתוב נגלה בביאור אבל אמרו בעבודה זרה 'אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם' – מה זבח אסור אף יין אסור".
יין שנוסך לעבודה זרה כמוהו כזבחי עבודה זרה, ומשום שאיסורו כה חמור הרי "שאין לו שיעור שנאמר בעבודת כוכבים ומזלות 'ולא ידבק בידך מאומה מן החרם'" (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות יא, ב). אך מה דינו של סתם יין של לא יהודי, שאיננו יודעים אם נתנסך לעבודה זרה או לא, ואף חמור מכך – מה דינו של יין שמגיע מאדם לא יהודי שאנו יודעים שאינו עובד עבודת אלילים?
מציאות זו, של גויים שאינם עובדי אלילים (או שלמצער לא מכירים בטיב עבודת אלילים) היא מציאות שהלכה ונפוצה מימי חז"ל ואילך. אנו מוצאים את הגאונים והראשונים שטוענים שהגויים בזמנם אינם בקיאים בטיב הניסוך ולכן מתירים את יינם של הגויים בהנאה אבל לא בשתייה. בתקופות מאוחרות יותר מצאנו את פוסקי ההלכה מקילים בצורה כזו או אחרת בדין סתם יינם.
ובכל זאת, למרות שברור לנו שאין כל קשר בין היין שהגויים מייצרים היום ובין עבודה זרה, האיסור עדיין קיים. ומדוע? כאן נכנס הטעם השני לאיסור סתם יינם, המובא בתלמוד (עבודה זרה לו, ע"ב): "גזרו על… יינן משום בנותיהן". כלומר, הרקע לאיסור הוא החשש ששתיית יין של גויים יביא להתערבות עמהם, והדבר יוביל לחתונה עם בנותיהם, שמשמעה התבוללות.
וכך כותב זאת הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יז, ט):
"ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים, ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה, גזרו עליהן כדי להתרחק מן הגויים עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך".
כלומר, מצד החשש ליין שנתנסך לעבודה זרה היה צריך לאסור את היין של הגויים גם בשתייה וגם בהנאה. אך משום שנחלש כוחה של עבודה זרה בעולם, התירו יין של מוסלמים או גויים חילוניים בהנאה (לגבי נוצרים יש מחלוקת, ולי נראה בפשטות להקל). ועם זאת, איסור שתיית יין של גויים נשאר בכל מקרה משום גזירת חכמים על חתנות (ט"ז יורה דעה קכד; יש לציין שגם גזירת חכמים על חתנות תלויה באיסור המקורי, שכן אין היא חלה על יין מבושל, שאין נוהגים לנסכו לעבודת אלילים).
דומני שאפשר לראות בתהליך ההלכתי שעבר על היין ביטוי להבנה של חז"ל, שדיני המאכלות האסורים לא נועדו רק כדי להרחיק אותנו מדברים פסולים אלא לכונן בנו תודעה של התבדלות והיפרדות. וכך, אף על פי שאין עבודה זרה היום, אנו נמנעים מיין של גויים כדי להתקדש ולהתבדל מהם. זה מה ששומר עלינו נבדלים.
האם חז"ל היו פוסקים אותו דבר לגבי בשר מתורבת? אינני נביא, אבל לפי ההגיון הזה בהחלט יש להמשיך את דיני המאכלות האסורים גם בבשר מתורבת משום תודעת ההתבדלות. הבשר הוא שותפו של היין במסיבות ובחגיגות, ואם היין עלול להביא לקירוב מסוכן לזהות היהודית, כל שכן שכך הוא הבשר. לכן דומני שראוי שפוסקי ההלכה היו מקדימים ואומרים, שגם בשר מתורבת שמקורו בתאים של בשר לא-כשר, יש לאוסרו. עולמנו עדיין זקוק לעם מיוחד שיבטא את קדושתו ונבדלותו באוכל שהוא אוכל, ויראה שלא כל מה שניתן לאכול צריך לאכול.
(ויקרא תשפ"ג)
