הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מושג הנס עומד במרכז ימי החנוכה, ומושג הניסיון מתבלט מפרשות יוסף בתורה. בין נס וניסיון אין לכאורה כל קשר, אך האמת היא שזיקה הדוקה ביניהם. יש לעמוד בניסיון כשהנס המיוחל לא מתרחש, ויש לעמוד בניסיון מסוג אחר, אחרי שקורה הנס המקווה.
בסוג הראשון, בו הנס התמהמה, נדרש יוסף לעמוד במשך השנים הרבות שחלפו מעת שהוטל לבור בעמק דותן ועד שהוצא מבור הכלא במצרים. היה עליו להישאר עברי מאמין, גם כשנדמה שא-לוהיו עזב אותו לאנחות. ואכן, לכול אורך הדרך יוסף נשאר אותו יוסף, נאמן לאמונתו ולערכיו ושומר על זהותו העברית (בראשית לט, יד, יז וכן מא יב).
סיפור חסידי מספר על שלושה חסידים שהתחממו ליד האח בפונדק והחלו להלל, כל אחד בתורו, את הרבי שלו. חסיד אחד אמר שאחרי שנות עקרות ארוכות, בירך אותם הרבי ובתוך שנה נולדה להם בת. אחר סיפר שברכת הרבי שלו החזירה לביתו את בנו התועה. ואילו השלישי סיפר שהרבי שלו בירך מפעל עסקי חשוב בו השקיע את מיטב כספו, וכל הכסף ירד לטמיון. "אז, מה כאן הנס?" שאלו אותו. "הנס", השיב האיש, "שנשארתי חסיד נאמן לרבי שלי"…
בניסיון של שמירה על חוסן האמונה וזהות איתנה גם כשהנס ממאן להתרחש, נאלצים להתמודד, כמו יוסף, גם יהודים רבים בזמננו. לרבים מאתנו זכורה בוודאי תגובתו של יהודה וקסמן אחרי שנכשל המבצע לשחרור בנו, החייל החטוף, נחשון הי"ד. כשנשאל: האם הכישלון, שבא אחרי כל כך הרבה תפילות, לא ערער את אמונתו בבורא, הוא השיב: אמונתי באבינו שבשמים נותרה איתנה כשהייתה, לאבא מותר גם לומר "לא", והפעם הוא אמר לנו "לא".
בניסיון כבד מעין זה נאלצו להתמודד אלפי יהודים בעקבות אסון שמחת תורה והנפגעים בפיגועים ובמלחמה, והעמידה בו ראויה להערכה עצומה והיא זכות גדולה לכלל האומה. יהודים בישראל ובתפוצות עומדים כיום בניסיונות קשים אל מול אנטישמיות גואה, הביטחון מתערער וקיום חיים יהודיים כרוך בסכנות. לא בכל אירוע מתרחש נס, וניסיון העמידה האיתנה על הזהות ועל האמונה, הוא אתגר גדול בו יוסף כמו המכבים צריכים להיות לנו דגם להשראה.
הסוג האחר של הניסיון שבנס הוא להכיר בכך שאמנם התחולל נס. יוסף השכיל לעשות זאת כשהכריז: "הלא לא-לוהים פתרונים", ובהמשך: "הא-לוהים יענה את שלום פרעה". הוא הכיר בכך שהוא לא עולה לגדולה רק בזכות כישרונותיו הברוכים, אלא בעיקר תודות להשגחה הא-לוהית, המנווטת את המאורעות ומצליחה דרכו. גם החשמונאים שקבעו את ימי החנוכה "ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא, ב) הטיבו להבין שניצחונם על היוונים לא הושג בכוחם ובעוצם ידם בלבד, אלא בעזרת התערבות א-לוהית, המחייבת הודיה מיוחדת ל-ה'.
גם עם ניסיון זה אנו מתמודדים בדורנו. הן אותם שכפירתם אמונתם והן אלה שתורתם אומנותם מכריזים בקול רם: "נס לא קרה לנו", כלשון שירו הידוע של זאב. הראשונים מסרבים לראות את יד השגחה, ומייחסים כל הצלחה של מדינת ישראל לכוחנו ועוצם ידינו, ואילו האחרונים מכירים ביד ההשגחה אך מסרבים לראות במדינה הצלחה. אלו ואלו מציינים את חנוכה, אך עבור חילוניים חנוכה הוא חג לאומי של גבורה אנושית, ועבור חרדים זהו חג דתי שכולו רק נס א-לוהי.
חכמים הצביעו על כך ש"בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא), וכן אמרו: "כמה נסים עושה הקב"ה עם האדם והוא אינו יודע" (במד"ר כד, ב). ימי החנוכה מורים לנו לעמוד בניסיון שלאחר הנס, להכיר ולהודות גם על הנסים הנסתרים שבכל יום לכלל וליחידים.
עם זאת כשאנו רוצים לדבר בשיח הציבורי על השגחת ה' המעורבת בקורות עמנו, שלעתים מוציאה מתוק מעז, מוטב לדבר בשפה עכשווית על תהליכים מסוגים שונים, ולא בשפה דתית של נסים. המושג נס נתפס כאירוע על-טבעי חיובי, שאינו הולם מאורעות רעים וקשים. מי שרואה במתקפת החמאס פעולה בוסרית שמנעה התקפה רב-זירתית בו זמנית, מסוכנת והרסנית הרבה יותר, יאמר שהוא מזהה נקודות אור בתוך אותו חושך, ולא יברך "על הנסים". כדוגמה קיצונית נציין שגם הסבורים שהשואה תרמה לקום המדינה ולעלייה, לא יגדירו אותה כנס אלא כאסון איום ונורא. גזירות היוונים הביאו למרד המכבים ובכך נבלמה התפשטות ההתייוונות, שהייתה מתרחשת במהירות אם אנטיוכוס היה מתאזר בסבלנות. אולם אנו רואים בהם את התגלמות הרע, ולא קוראים נס לגזירה אלא רק לניצחונות במלחמה ולנס המנורה.
החשמונאים קבעו את חנוכה, כדברי הרמב"ם, כהודיה על כך ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (הלכות מגילה וחנוכה ג, א). ואנו מברכים על כינונה וקיומה של מדינת ישראל שבהן מתגלה יד ההשגחה, לא פחות מכפי שאירע בימים ההם. מי שחברו בלבו תבונה ואמונה מכיר בתהליכים המופלאים ובחובת ההודיה לבוחר בעמו ישראל באהבה.
