הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')"לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים", כך אמרו חכמים (תענית כו:), ובכל זאת רובינו נכנסים ליום הכיפורים ברוח נכאים, במיוחד באלה הימים. נראה שגם חז"ל לא חשבו שיום הכיפורים ממלא אותנו בשמחה טבעית. בגמרא "אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום כיפור? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?!" (ר"ה לב:). רבי אבהו בחר במתכוון במילים: "מלך יושב על כסא דין", ולא שם בפי ה' את המילים: "אני יושב על כסא דין", שכן זהו ציטוט מדויק של הפסוק: "מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין, מְזָרֶה בְעֵינָיו כָּל רָע" (משלי כ, ח). על בסיס פסוק זה אנו חוזרים ואומרים בתפילות יום הכיפורים: "א-ל, מלך יושב על כיסא רחמים", בבקשה שה' יישב דווקא על כיסא רחמים, ויראה את זכויותינו ואת הטוב שבנו.
אי אפשר לומר שירה כשעומדים לפני שופט יודע-כל וכל-יכול, שדן לחיים ולמוות. מלאכי השרת שאלו מדוע ישראל אינם אומרים שירה, שכן באמת האובייקטיבית יום כיפור הוא יום טוב של סליחה ומחילה. אולם מבחינת בני האדם זהו יום של חששות כבדים מה ייגזר השנה על כל אחד ואחת ועל המדינה כולה. זהו יום טוב בהבנתנו השכלית, אבל הוא רווי בדאגה ובחרדה גדולה מבחינה נפשית ורגשית, ואיך נוכל לומר בו שירה?!
חרדת יום הדין בולטת ביותר בשני פיוטים מרכזיים בתפילות הימים הנוראים של יהדות אשכנז: "ונתנה תוקף" ו"אלה אזכרה". כיום ידוע שהפיוט "ונתנה תוקף" קדום ביותר, וסביר שמחברו הוא הפייטן הארץ-ישראלי יניי (המאה ה-5/6 לספירה), והוא השפיע על ר' אלעזר הקליר ועל פייטני איטליה הקדומים. רבי יצחק מווינה (1180-1250) הביא בספרו 'אור זרוע' את הסיפור הנורא על רבי אמנון ממגנצא, שאמר אותו לפני מותו על קידוש השם במשפט האכזר מול ההגמון של מגנצא, וסיפור זה תרם נדבך נוסף להעצמת האימה של יום הדין.
הפיוט "אֵלֶּה אֶזְכְּרָה" המספר על מותם הקשה של עשרת הרוגי מלכות מעלה אף הוא את מפלס החרדה. מה עניין אותם קדושים שנהרגו בימי המלכות הרומית עם יום כיפור? דומני שהקישור העיקרי הוא בהעצמת אימת הדין. הפיוט מתאר את דינם הקשה של אותם גדולי ישראל, שהיו צדיקים וקדושים ומתו באכזריות, כשאצל חלקם מתוארים ייסורים נוראים. כל השומע פיוט זה תצלנה אוזניו, והוא דן קל וחומר בעצמו, ואומר: אם להם אירע כזאת וכזאת, עד כמה עלי לפחד מפני דין שמים.
קורות עמנו במהלך ההיסטוריה בגלות הוסיפו עוד כהנה וכהנה סיבות לחרדה ביום הכיפורים. לימים יצאנו מאפלת השואה לקימום מדינה, ודומה היה שמועדי ישראל יהיו לששון ולשמחה. ברם, ביום הכיפורים לפני 51 שנים החלה מלחמה קשה ועקובה מדם, שהוסיפה ליום זה עוד צבעים קודרים וזיכרונות כואבים, והשנה נוספו אירועי השנה החולפת שמדאיבים בפצעים טריים ומדממים.
אולם דווקא מתוך פיוטי החרדה והדיכאון, ברצוני להציע מסרים של רגיעה וביטחון. הפיוט "ונתנה תוקף" מבצע באמצעו טוויסט בעלילה. הוא מכניס משפט שמשנה את המצב (גיים צ'יינג'ר) ואומר: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". משפט זה המבוסס על דברי חז"ל (ירושלמי תענית ב, א) מדגיש את הסיכוי לטוב ואת התקווה. בניגוד לרומאים, שכילו זעמם בעשרת הרוגי מלכות, ובניגוד לצוררי ישראל כמו ההגמון-הבישוף של מגנצא, שהתאכזר לרבי אמנון, הקב"ה רוצה בתשובת רשעים, כפי שנאמר בהמשך הפיוט: "כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה". האמצעים להעברת רוע הגזרה הם בידי האדם, ובאמצעות תשובה, תפילה וצדקה נוכל לבטל גזירות או לפחות להמתיק ולנטרל את הרוע שבהן.
הפיוט על עשרת הרוגי המלכות גם מביא אתו תקווה בזכות מליצי יושר גדולים. חז"ל לימדונו כי "מיתתן של צדיקים מכפרת" (יומא מב, א). כשאנו כואבים על מיתת הצדיקים, מזדהים עמם, מעריכים ומכבדים את דמותם וחשים צער עמוק על מותם, יש בכך זכות גדולה שמכפרת. השנה אנו מגיעים ליום הכיפורים טעונים בכאב ובצער על הרוגי מלכות רבים ביותר שמתו על קידוש השם בשנה הקשה שהסתימה זה עתה. הכאב והצער, הכבוד וההערכה שאנו רוחשים לכל מי שנהרגו, כוח גדול יש בהם.
הרוגי המלכות של ימינו ילוו בזכויות זכות ורבות את התשובה, הצדקה והתפילות, שהשנה ינבעו יותר מתמיד מנפשות נכאבות, מלבבות מלאי דאגות ומעיניים דומעות, ובזכותם נזכה לשנה של בשורות טובות ולגמר חתימה טובה.
