מגילת העם היהודי

מגילת אסתר היא מגילת העם היהודי בדורות האחרונים. מגילה שסיפור החורבן והבניין, השואה והתקומה, ישראל והעמים, הפרט והכלל, שזורים בה לכל אורכה. גם שמה של המגילה, שקרויה – בשונה מרוב-רובם של ספרי התנ"ך – על שמה של אישה, הנו רב משמעות לחיים היהודיים בימינו, שבהם נוטלים – וצריכים ליטול – חלק נשים וגברים כאחד.
למרות שמה, המגילה אינה רק סיפורה של "אסתר", של אדם פרטי, אלא סיפורו של העם היהודי כולו. עם שלם, מפוזר במאה-עשרים-ושבע מדינות, העומד בסכנת השמדה וכליון.
קריאה נכונה של המגילה, מחייבת אפוא תשומת-לב לשני הצירים המקבילים: הציר שעליו נעה אסתר, הדמות הבודדת, והציר שעליו נע העם כולו. לפני מספר שנים, עמד מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", על פניה הכפולות של אסתר. אסתר של הפרקים האחרונים שונה לחלוטין, מבחינת המבנה הנפשי והפסיכולוגי, מאסתר של הפרקים הראשונים. הבדל זה בולט לעין, מבלי שיהא צורך לחדור אל מתחת לפני השטח כדי לעמוד עליו.
מיהי אותה אסתר, העולה על הבמה בפרק השני? נערה יפת-תואר, טובת-מראה, אבל מבחינת עוצמה – נטולת-אומץ. מבחינת כושר-פעולה ועצמאות – אפס! היא נמצאת תחת חסותו של מרדכי. בביתו – הרי היא מרגישה "בבית" מרדכי מתייחס אליה כבת. יש בה פשטות, תמימות. נקודה זו מודגשת לא רק באופייה אלא גם בדמותה החיצונית. כל בחורה אחרת, באה אל בית-המלך מתוך הילולה שלמה. "ששה חדשים בשמן המר, וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים"… אך "בהגיע תר אסתר בת אביחיל דד מרדכי אשר לקח לו לבת לבוא אל המלך לא בקשה דבר". בחורה פשוטה, תמימה וישרה. לא כחל, לא שרק, ולא פרכוס. "לא בקשה דבר". לא איפור ולא אודם. כלום. טבעיות מוחלטת.
בצד זה, בולטת כמובן הפסיביות. את מה שמרדכי מבקש היא עושה, מפני שהיא בבית מרדכי. וכשהיא נמצאת בבית אחשורוש – לא עוד תחת חסותו של מרדכי, אלא תחת חסותם של אנשי אחשורוש – אינה עושה אלא "את אשר יאמר אליה הגי סריס המלך שומר הנשים". הכל לפי הפקודות. והיכן היא? חסרת רצון, חסרת-רצון לחלוטין. את אשר גוזרים עליה – היא עושה.
בראשית המגילה מתביישת אסתר לומר אפילו את מוצאה או לחשוף את שורשיה. "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה" אין אסתר. Tabula rasa . אין קווים מאפיינים, אין זהות לאומית, אין שיוך ערכי, אין שורשים ואין רקע. רק דמות וירטואלית, המתגלגלת מאי-שם בין מאה-עשרים-ושבע מדינה, ומגיעה לבית אחשורוש. לא יודעים אם ממדי או מפרס, מצפון או מדרום. רק דבר אחד: בחורה בעלת-חן, דמות למופת, קוסמת ומושכת, הנושאת חן בעיני כל רואיה. אך מהי זהותה? מהי אישיותה? איזו השקפת עולם מסתתרת מאחורי אותה דמות?
זאת אסתר של ראשית הדרך.
הסתכלות בהמשך מגלה כיצד אותה בחורה תמימה מגלה פתאום יוזמה שמעולם לא ציפינו לראות בה. נכנסת למשחק עם המן ואחשורוש, מגלה ערמומיות. "יבוא היום, יבוא מחר". מושכת את כולם באף. מכניסה את המן למלכודת כשהיא מעלה את חמתו ואת תשוקתו של אחשורוש. בצד אותה יוזמה אישית, מבצבצת ועולה זהותה הפנימית, מורשתה הלאומית והערכית.
אסתר האנונימית, אסתר חסרת- השורשים, אסתר של "מאה-עשרים-ושבע מדינה", מתגלה ומגלה את עצמה כאסתר ספציפית, מיוחדת שייכת לעם אחד ומיוחד, עם של "דתיהם שונות".
מכאן ואילך, אסתר נוטה לגלות יוזמה לא רק בדרכיה העקלקלות של המדיניות הפרסית. היא ניצבת בעוז, כחומה בצורה, לסכל את מחשבתו הרעה של המן. מגלה אומץ לב וכושר מנהיגות. עד כדי כך, שבמידה מסוימת היא מאפילה על דמותו של מרדכי.
היו ימים שבהם "את מאמר מרדכי אסתר עושה". הוא היה הכוח המושך בחוטים, ופתאום: הישגיו של מרדכי עצמו אינם באים אלא בעקבות יוזמתה של אסתר. כיצד מגיעה מרדכי לבית המן? על-ידי אסתר. מיהו כותב המגילה? בעוד מרדכי מתלבט, "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל", תחילה ורק אחר כך: "ומרדכי היהודי", "את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים".
עתה זו אסתר המוכנה לעמוד לא רק בפני אחשורוש, תובעת ממנו ומצווה עליו: "יבוא המלך והמן". הזאת הבחורה התמימה, ש"עושה מאמר מרדכי", "את כל אשר יאמר אליה הגי סריס המלך שומר הנשים"?
את התשובה, את ההבדל בין הסוף להתחלה, צריך לחפש במקום אחד. באמצע הסיפור.
בארבעה פסוקים בהם מתחולל המפנה. ארבעה פסוקים, שהם המוקד למגילה כולה. המגילה מתארת מה קורה לאחר שפתשגן כתב-הדת ניתן בשושן. נגזרה גזירה, שליחים יוצאים לכל העיר עם שלטים באותיות קידוש-לבנה.
כאן, לראשונה, לשמע השמועה הנוראה מתחילה אסתר להתעורר מתנומתה, מן הפסיביות שכה אפיינה אותה. אמנם, בראשית דרכה הייתה תמימה. ובכל זאת, משהגיע עדיה השמועה – "ותתחלחל המלכה מאוד". לו הייתה בעלת-יוזמה, מפני מה הייתה צריכה להתחלחל? פתשגן כתב-הדת כבר נמצא בכל שושן. כבר שלחו "ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך" להשמיד. להרוג. לאבד. מנער ועד זקן. טף ונשים. מצב זועק ומקומם. "יש להיכנס לפעילות לעשות משהו".
אסתר שבכוחה לבטל את רוע הגזירה, נמצאת בבית המלך, בעלת-יכולת להשיג איזו "פרוטקציה", אינה עושה דבר. "נגזרה גזירה, מה בכוחי לעשות? בסך-הכל בחורה תמימה וצעירה. אני אזיז עולמות?
מה הדבר שמקומם אותה? מרדכי מטריד אותה. עם ישראל עומד כולו בסכנת כליון, ועל זה היא עוברת בשקט. מה קרה? הגיעה אליה השמועה שמרדכי, הדוד היקר והחביב, פשט מעליו את בגדיו והמיר אותם בשק. במקום לרקוד בנשף המפואר בארמונו של אחשוורוש הוא מהלך אבל וחפוי-ראש.
"ותשלח בגדים להלביש את מרדכי, ולהסיר שקו מעליו ולא קבל". במקום שתבקש לבטל את גזירת המלכות, במקום שתלבש לאות הזדהות – לפחות בחדרי-חדרים – מגן דוד צהוב תחת גלימת-המלכות, במקום שתצטרף אליו, היא מבקשת: "לכו והניאו אותו שיעזוב את השיגעונות הללו, שיקבל את הגזירה כמות שהיא, שישוב וילבש את בגדיו".
מרדכי אינו מקבל את עצתה של אסתר. ושולח בחזרה: "תודה רבה, אך כיצד אוכל ללבוש לבוש-מלכות, בגדי-שבת, כשחרב מאיימת על כלל-ישראל?". ובכל זאת, אסתר שולחת שליחים למרדכי פעם נוספת. "לדעת מה זה, ועל מה זה". מה ניתן לעשות?
מרדכי שולח לאסתר מסר ברור. את פתשגן כתב-הדת. והוא מוסיף: "דעי לך, חביבתי, עם ישראל כולו – מנער ועד טף – שרוי בסכנה, מעולל עד יונק. כולם. בא המועד. לכי ועשי משהו בבית המלך. שמא מחר יהיה מאוחר מדי".
ומהי תגובתה של אסתר? "לא. אינני יכולה. יש חוקים בבית המלך. התקנון אוסר להיכנס אל המלך בכל עת. זה בניגוד לתקנון. וכי רוצה אתה, שאפעל בניגוד לנהלים?"
בצד כבר מצחצחים החרבות, ממרקים את הנשקים, אבל אסתר – בשלה! "מצטערת, דוד יקר, אין מה לעשות": "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים, אשר כל איש ואשה, אשר יבוא אל המלך את החצר הפנימית אשר לא יקרא, אחת דתו – להמית!" כן, "לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה", אבל אני? "לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". כבר חודש ימים שלא התראינו. יש בעיה!
בנקודה זו, שולח לה מרדכי תשובה, שאם קוראים אותה נכון, הריהי איומה ונוראה. "ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר: אל תדמי בנפשך להימלט בית-המלך מכל היהודים".
איזו האשמה חריפה! לכאורה, היה צריך לומר לה: "אינך רוצה לבוא? אל תבואי! את חסרת-אומץ, נטולת יוזמה. לא נקראת אל המלך שלושים יום? אז מה?"
מרדכי נוהג אחרת. הוא לא תולה את הדבר בחולשה, אלא מעדיף להמר על כל הקופה, עד הסוף. הוא פורט בעוצמה על נימי הנשמה היהודית. הוא חושד באסתר, שהיא מסרבת ללכת אל המלך לא מפני חוסר אומץ, לא מתוך חולשה, אלא מתוך שיקול-דעת. מפני חשבון שעשתה, "שירד עם ישראל כולו לטמיון, ילכו איש ואישה, מנער ועד זקן, מעולל ועד יונק, כולם לעזאזל, ואני אשאר בבית המלכות". כך הוא מפרש את הדברים ועם זה הוא מתמודד. מאחורי חוסר-האומץ המדומה, עומד אותו חוסר-אכפתיות. לו באמת היה איכפת לה, לו באמת היה מדובר בנפשך, ההיִיתְ מסוגלת לומר "כבר חודש לא נקראתי לבוא אל המלך"?
"כל איש ואשה יודע". וכי כך מדבר אדם החש כי עמו בסכנה? האם זוהי תגובה של מי שאיכפת לו?
מי שאיכפת לו באמת, מי שמושרש בעם-ישראל, מי שגורלו וייעודו קשורים עם עם-ישראל, מסיח את דעתו מעל החשבונות האלה של "כן סכנה, לא סכנה, ישתולל המלך או לא ישתולל", ומניח אותם בצד. יתירה מזו: הוא אינו צריך להסיח את דעתו מהם. הם בכלל אינם עולים על דעתו.
יש כאן, כאמור האשמה חריפה וחמורה. מה, בסופו-של-דבר, מבקש מרדכי ממנה? הלוא הוא מכיר אותה זה עתה הייתה אצלו באמנה, בחורה צעירה ותמימה, פאסיבית ונאיבית אליה הוא בא בהאשמה החמורה של "אל תדמי בנפשך"? למד עליה זכות. הבן את חולשתה. מהיכן אתה רוצה שאותה עלובה, בחורה יתומה שהתגלגלה במרוצת השנים בכל-מיני מקומות, תיכנס לחצר-המלך בחירוף-נפש?
מרדכי איננו מתפשר. מרדכי מבין שאם יודעים, ראשית לכל, מהו המצב, אם איכפת מהמצב, אין שיקולים ואין מחשבות, אין הרהורים ואין ערעורים. יש רק מסירות-נפש, נכונות להתמסר, דאגה לכך שלא האינטרס האישי אלא זה הכלל-ישראלי הוא שיכתיב את התוכניות, הוא שמורה דרך, הוא שמנחה פעולה.
"אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים".
על נדבך זה, מוסיף מרדכי נימה נוספת. "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת", דעי לך שחשבונך – מוטעה הוא. לא רק מבחינה מוסרית וערכית יש כאן ריקבון מוסרי, אלא גם מעבר לו, מבחינה פרגמטית ומעשית: האם את חושבת שכולם יירדו לטמיון, ואת תישארי שם, בבית המלך, מפני שהצלחת להיכנס לחדר-המיטות שלו? אם תנהגי כך, "את ובית אביך – תאבדו".
זוהי שעת המפנה.
באותה שעה, חרב חדה מונחת על צווארה של אסתר. מרדכי מפרק את כל המוקשים. הוא שולל, אחד-לאחד, את כל החישובים והטיעונים. כשהועמדה בכל מערומיה המוסריים, נדרשה אסתר לתשובה גורלית
האם איכפת לך או לא איכפת?
באותה שעה מגיעה אסתר הבחורה, אסתר הנערה, אסתר הפאסיבית וחסרת-היוזמה, אל סף האמת ויכלה לו. אסתר עומדת במבחן.
באותה שעה זוקפת אסתר הנערה את קומתה, ומתגלית כאסתר המלכה.
באותה שעה מבינה אסתר שלא מדובר בעוד עניין פרטי של מרדכי. אסתר מבינה שהשאלה המתעוררת אינה "האם ללבוש חליפה או לא". היא מבינה את ממדי הבעיה, את הטרגדיה הפוטנציאלית האופפת את עם ישראל כולו, והיא בתוכו. באותה שעה זו כבר לא אסתר האנונימית. זאת אסתר המוכנה לגלות את עצמה, להזדהות בריש-גלי. זו אסתר המוכנה לשתף פעולה, ולהתייצב עם עם-ישראל כולו, וממילא כשהסכנה והמשימה היא ציבורית – אף דרך הפעולה – ציבורית היא: "לך כנוס את כל היהודים".
מכירה היטב בגורלה, מודעת לייעודה האמיתי, ניצבת אסתר לפני אחשורוש. המעמד האישי נדחק מפני זה הציבורי. המעמד האישי מתאפשר רק אחרי ש"אסתר" אכן עומדת לפני המלך כאסתר. רק אחרי שעמדה במבחן היא מסוגלת לעמוד בפני אחשורוש, ללכת לפני העם, להתייצב בראש מחנה, ליזום, לתבוע, לדרוש, ואפילו – להכריח.
כך גאולת אסתר, בימים ההם. וכך, בזמן הזה.
כל יהודי – מי פחות ומי יותר – הוא "אסתר" בזעיר אנפין. לכל יהודי יש "כתר על הראש". משימה, אתגר, יעד וייעוד. כל אחד מאתנו מהרהר לא פעם במידת יכולתו לפעול, לעשות. "אנחנו נעשה?? אנחנו נשים מחסום להתבוללות?"
כאן באה התביעה. אל נדמה בנפשנו להימלט. כי אם החרש נחריש בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר".
תצווה תשס"ו