הלקח מביריה

תנועת תורה ועבודה קשרה קשר עמוק לארץ ישראל כבר מראשית ייסודה. למעשה מדובר בשני סוגים של קשרים. קשר אחד הוא עצם מעשה ההתיישבות בארץ. ה"מזרחי" אמנם תמך ברעיון אוגנדה בשעה שהוא עלה על הפרק בקונגרס הציוני, אולם לא עבר זמן רב והוא הפך להיות מדבריה העיקריים של ארץ ישראל. תנועת תורה ועבודה הוקמה בארץ ישראל וביססה את דרכה על ההתיישבות בארץ. האדמו"ר החלוץ, רבי ישעיהו שפירא זצ"ל, התקשר לארץ במקומות שונים, והוקמה תנועת התיישבות מפוארת. חשיבות ההתיישבות בארץ ישראל באה לידי ביטוי גם במאמץ המתמיד להקים מקומות ומאחזים חדשים. הקמה זו הייתה קשה ביותר ועמדו כנגדה אין ספור גורמים אשר ביקשו להצר את הצעדים. גורמים אלה היו תנועות ההתיישבות החילוניות והמוסדות הלאומיים שלא הקצו משבצות קרקע ומקורות מים להתיישבות דתית; קשיי הארץ ופגעי מזג האוויר – חלק משמעותי מההתיישבות הוקם בעמק בית שאן, ולנו קשה היום לדמיין כיצד החזיקו ראשוני המקום מעמד ללא מזגן, מים זורמים בברזים ובריכת שחייה; אף הבריטים לא טמנו ידם בצלחת. השבוע אנו מציינים שישים שנה לעלייה לביריה (וזו ההזדמנות להעלות את תנועת בני עקיבא על נס, שהיא היחידה המציינת עליה מופלאה זו), שיועדה להיות משבצת התיישבות ברוח תורה ועבודה, והבריטים בלמו אותה וביקשו למנוע אותה.
קשר שני נוגע למעשה ההתיישבות לעצמו. בהכרזה על תורה ועבודה כיסוד הדרך קבעה תנועתנו כי היא מבקשת להקים בארץ ישראל מודל של חיים יהודיים מלאים. לא עוד התפרנסות מפרנסות היהודיות המסורתיות בגולה, כי אם הצמחת המימוש המעשי של תורת ישראל בארץ. מימוש זה נוגע למצוות התלויות בארץ, לשבת, לחיי חברה על פי התורה, לצדק ולמשפט, לשותפות – ולעוד עניינים רבים אחרים המעצבים את חיי המתיישבים בארץ ישראל.
קשה להמעיט בחשיבותה של בשורה זו. תורת ישראל יוצאת מארבע אמות של ההלכה אליהן נאלצה להתכנס ביום שחרב בית המקדש, והופכת למציאות חיים. היא מחייבת הכרעות משמעותיות בסוגיות שהיו קפואות ולא עסקו בהן במשך השנים – בשאלות הנוגעות לשמיטה ולמתנות עניים; לחליבה בשבת ולענייני שמירה וביטחון בימים שמלאכה אסורה בהם; לכינון חברה שיתופית; להלכות ציבור ודרכי ההכרעה בחיים הציבוריים – כל אלה מהווים אפוא נטיעה מתחדשת ושבה למקורות גם בשדה הרחב של תורת חיים. ואכן, בד בבד עם הפרחת השממה וההיאחזות המופלאה בארץ קמו (באיחור מה) בתי מדרשות שעסקו בסוגיות אלה. מאוחר יותר התברר כי למעשה צומח דור חדש. מפעל ההתיישבות התפשט למרחבי ארץ ישראל כולה מכוח תנועות ההתיישבות הראשונות; הציונות הדתית מצאה עצמה מביאה את דבר ד' לכל תחומי החיים, ופורצת את גבולות הגטו הרוחני אל עבר הכלכלה והתרבות, המשפט והרפואה; ומעל לכל – תורת ישראל מצאה עצמה פורחת מחדש בתחומים אין ספור – מלימוד אמונה ותנ"ך ועד לעיסוק בסוגיות ציבוריות משמעותיות בבמות תורניות – "נעם", "התורה והמדינה", "תחומין" – ועניינים רבים אחרים.
דווקא בימים שההתיישבות צופה בעננים שהתקדרו בשמיה, וכואבת ודואבת על עקירה והריסה של חבל ארץ שלם, חשוב לנו עצמנו להזכיר לעצמנו את המשמעות הרחבה של המושג התיישבות, ואת העובדה הכפולה שאנו יכולים ללמוד, לדוגמה, מסיפור ביריה. ראשית, אין אנו נופלים ואין אנו נשברים כאשר דבר מה אחד לא מצליח. אם לא הצליח הפעם – יצליח בפעם הבאה. "שבע ייפול צדיק וקם", ואנו מבקשים ללכת בדרכי צדיקים ולקום בשעה שאנו נופלים, ולא לשקוע בחיק הנעים והמפתה של הכעס, המרירות וההתנתקות מכל דבר. שנית, בד בבד אנו חייבים ללמוד מסיפור ההתיישבות את הקומה החברתית שביקשו מנהיגנו לבנות – במימוש חיי תורה במציאות, בחתירה לצדק חברתי ולסולידאריות, ובעניינים שונים הנוגעים לתיקון העולם. בדרך זו נמצא גם אפיק נוסף לאנרגיה העצומה האגורה בנו, ולבניית עולמנו גם בשעות משבר וכאב. זו המשמעות העמוקה של השמדת עמלק – בניית עולם מתוקן יותר שהוא הוא מחיית שמו של הרשע מתחת השמיים.

תצווה תשס"ו