אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)אחת מההבטחות שכל הורה מכיר, היא ההבטחה שאנחנו לא הולכים לחזור על הטעויות של ההורים שלנו. כן, אנחנו אוהבים אותם ומעריכים אותם וחייבים להם כמעט הכל, אבל כמעט לכל ילד יש את השריטה שההורה שלו הותיר בו.
אצלי זו הזהירות היתרה ב'אנדרסטייטמנט': אני חייב להורים שלי הכל. באמת. בלי צחוק. אבל אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא איך כל החברים שלי בכיתה ה' נסעו באופניים מקריית אתא לקריית בנימין, ואני פשוט לא הורשיתי. מסוכן מדי. מאיפה זה בא? אולי מדור שני לשואה, אולי ממשהו אחר. בשורה התחתונה, הייתי צריך להתמודד עם העובדה שיש לי הורים מופלאים, אבל מאוד-מאוד מודאגים. 'סה לה וי'.
הבטחתי לעצמי שאני לא אהיה כזה, שאני אשחרר לילדים שלי, שאני אהיה אחר. עד שיום אחד מצאתי את עצמי צועק לעבר הבן שלי, שבסך הכל רץ בגינה: "תיזהר!!!". אחרי הצעקה הזו עצרתי. נבהלתי. ניסיתי להבין מה השתבש ואם ירשתי לגמרי את שריטת הזהירות הזו. כמה שנים אחר כך, כשהוא בכיתה ו', הילד שאל אם הוא יוכל לנסוע עם חברים מנחלים לבארות יצחק. "תשכח מזה", עניתי לו. "מצטער, אבל זה יותר מדי מסוכן". מעשה אבות סימן לבנים.
ואז הגיע המסע של הישיבה של הילד שלי (ישיבת נחלים). שלושה ימים קשוחים של הליכה לירושלים. כמה קילומטר? 84 קילומטר. כל הישיבה, גם כיתה ז'. חשבתי לעצמי: אין מצב שהוא יסיים. נכון, הוא ספורטאי על. אבל מסע כזה כבר לא קשור לכושר, אלא ליכולת מנטלית. התחיל המסע. אני מתקשר אליו, שולח לו הודעות, חוזר שוב ושוב: "אל תשכח לשתות". בסופו של דבר, הוא סיים את המסלול כמו 'קינג'. 84 קילומטר! ומה אתם עשיתם בכיתה ז'?
פגשתי אותו בגן העצמאות, את כל מי שהצליח לסיים את המסלול המפרך: חבר'ה צעירים, אריות! הוא פגש אותי ב'נונשלנט'. בלי סצנות. בלי 'שיו אבא, איך אני גמור'. מגן העצמאות הישיבה המשיכה עם כל ההורים לכותל. כל הדרך דגלים כחול-לבן, ריקודים, שאגות. כל העוברים ושבים הסתכלו בתימהון. פייר, התרגשתי מאוד. זו הציונות הדתית במיטבה ובשיא תפארתה.
זה סיפור למקרה ששאלתם איך ילדי שמנת שטובעים במילקי שלוש שכבות, נהפכים אחרי מסלול אחד לגברים שלא רואים ממטר ומשאירים אבק לכל מי שפקפק בהם או בדור שלהם.
***
למחרת פגשתי ביום שישי בגן המשחקים את אחד האנשים היקרים שגרים במושב, וסיפרתי לו שלקחתי טרמפ את אחד מילדיו. הוא שיתף אותי שהוא הסליל את כל הילדים שלו לשרת ביחידות מובחרות: אגוז, טיס ועוד בן שעבר גיבוש מטכ"ל.
ואז הוא חשף אותי לידיעה מדהימה שלא ידעתי עד כה: מסתבר שיש איזה קאץ' עם פרעוש – בין החיות שמנתרות הכי גבוהות בטבע. אם תופסים אותו ומכניסים אותו לצנצנת שקופה איך שהוא נולד, הוא יקפוץ בדיוק על לגובה הצנצנת. במקום לגובה מטר וחצי, הוא יקפוץ לגובה של 20 סנטימטרים. עצוב, נכון?
ואז הוא סיפר לי שבכל פעם שהילדים שלו אומרים שלו שהם נוסעים לטיול רחוק, הוא נאבק בעצמו לשחרר, לסמוך עליהם ולהרפות.
הורים יקרים, תאמינו בילדים שלכם. עזבו אתכם מלהיות הורי הליקופטר! תאמינו ביכולות שלהם, במסוגלות שלהם, תנו להם לעוף! אל תדאגו… הם לגמרי מסוגלים. השאלה היא רק אם אתם מסוגלים לשחרר.
