בל תוחמץ ההזדמנות

יציאת מצרים הייתה אירוע היסטורי אמוני מכונן ורב-משמעות. הייתה זו שעתו הגדולה של עם ישראל, בפתחו של עידן חדש בתולדותיו – עידן של חירות ועלייתו כעם על במת ההיסטוריה.

בסקר שנערך לפני שנתיים נמצא שקרוב ל-90% מהציבור בישראל, דתיים ושאינם דתיים, מסבים לליל הסדר. מהי הסיבה שגורמת לציבור כה גדול להרגיש קשר עמוק לליל הסדר? האם זהו הכינוס המשפחתי החגיגי, החיבור למסורת הדורות וחיזוק הזהות היהודית, או שמא רוממות הנפש המיוחדת בלילה זה – השמחה, העוצמה, האמונה והתקווה לגאולה ולעתיד טוב יותר שממלאות את לבבות המשתתפים בו (בכל דור ותקופה לפי מאפייניה), או אולי המשמעות והתכנים של ליל הסדר, שהציבור כה קשור אליהם בנפשו? ואולי הסיבה היא כמה מאלה יחד, או כולן כאחד?

בליל הסדר אנו מצוּוים במצווה מן התורה לספר את סיפור יציאת מצרים, ו"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם" – ולנסות למצוא את המשמעות המיוחדת של יציאת מצרים כאירוע היסטורי אמוני מכונן לדורנו ולזמננו.

מאז פרצה המלחמה, ליל הסדר והמסובים בו מושפעים מאירועיה. מצד אחד קיימת דבקות בשמחת החג, שמהולה בדאגה לשלום הלוחמים בזירות הקרב, לשלום החטופים, הזדהות עם המשפחות השכולות וכאבם של הפצועים. מצד שני, הלילה מושפע מהכמיהה שהתעצמה בעקבות המלחמה לחיזוק האמונה והזהות היהודית.

סיפור יציאת מצרים בליל הסדר הוא מהלך ייחודי, המשולב באכילת מצה ומרור (בזמננו אין קורבן פסח). זהו סיפור על אומה שמימשה חלון הזדמנויות היסטורי, גדול וגורלי, הקצוב בזמן. אומה שהכירה בגודל השעה, התגייסה בגבורה, בזריזות ובנחישות לגאולתה, ולא התמהמהה ולא החמיצה את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכה. לכן אנו אוכלים מצה: "עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (שמות יב לט). עם ישראל, שהכיר בגודל השעה, פעל בחיפזון ובנחישות, בלי להתמהמה, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות, ואף יצא למדבר ללא צידה מספיקה לדרך: "וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם – לַדֶּרֶךְ. מַגִּיד שִׁבְחָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא אָמְרוּ: הֵיאַךְ נֵצֵא לַמִּדְבָּר בְּלֹא צֵדָה? אֶלָּא הֶאֱמִינוּ וְהָלְכוּ" (רש"י, שם, על פי המכילתא).

יחד עם המצה אנו אוכלים גם מרור, כדי לזכור שההזדמנות נוצרה דווקא מתוך קשיים ואתגרים לאומיים ומתוך משבר גדול בעקבות שנות השעבוד הקשות והמרות: "מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם". זהו היסוד שעליו בנויה ההגדה בשני רבדיה – התקומה הלאומית והבניין האמוני, שצמחו מתוך המשבר: "וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח" (ראה רמב"ם, חו"מ ז, ד).

נקודת המפנה התרחשה במצרים ב'שבת הגדול'. עם ישראל נדרש להתעשת, לזקוף את גוו, להתייצב למלחמה בנחישות מול משעבדיו, ולקחת את אלוהיהם לשחיטה מבלי לחשוש שיפגעו בו: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול" (טור, או"ח סי' תל). "ולזה קראו אותו נס 'גדול', שנעשה ב'גדלות השכל', שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים, אף על פי שהיו רוצין לשחוט את אלוהיהם" ("קדושת לוי", יתרו).

בפרשתנו, פרשת צו, נקרא גם את פרשת המילואים, העוסקת בהשלמת בניית המשכן – מהלך מופלא שבו עם ישראל התגייס בכל נפשו, בזריזות ובנחישות, כדי להקימו. מהלך זה הביא להשראת שכינה במחנה ישראל. לפי רש"י, הציווי על הקמת המשכן ניתן לאחר משבר חטא העגל (רש"י, שמות לג יא). ניתן לומר שהוא ביטא את התגייסותו הנחושה של עם ישראל לתיקון החטא (רש"י, שמות לח כא), מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. לעומת זאת, לפי הרמב"ן בפרשתנו (ויקרא ח א), הציווי על המשכן היה מלכתחילה, לפני חטא העגל, ונועד להמשיך את המהלך של ההתגלות האלוקית בהר סיני (רמב"ן, שמות כה א). אולם לשיטתו, הציווי של משה לעם ישראל נאמר אחרי החטא, כביטוי לסליחתו של הקב"ה לעם ישראל (רמב"ן, ויקרא שם).

בליל הסדר אנו חיים את ההווה, נזכרים בעבר ולומדים לעתיד: "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". בדורנו זכינו שבאפשרותנו לפעול עם א-ל ולהיחלץ חמושים נגד המבקשים לכלותנו.

בהסבנו לסדר השתא, עם כל בית ישראל, אנו ניצבים בפתחו של עידן חדש בתולדות עם ישראל ומדינת ישראל. למרות הקשיים, האסון שעברנו והאתגרים שאנו מצויים בעיצומם, אנו נמצאים בשעה היסטורית גדולה, רבת הזדמנויות לעתיד, שעתידה להשפיע על גורלנו ועל מדינתנו ולעצבה לשנים רבות. אנו נדרשים להתגייס בנחישות כדי למצוא דרכים לאחדות האומה למרות השוֹנוּת והיעדר האחידוּת, להשקיע בבירורי הזהות שלנו – האמונית והתרבותית, להסדיר את יחסי הגומלין החוקתיים בין הרשויות השונות, לחזק את צבאנו ואת המעמד הביטחוני וההרתעתי מול אויבינו מתוך עוצמה ולא מתוך בקשת שקט וחולשה, להשיב את חטופינו, לחזק את מעמדנו הבינלאומי ולבסס את חוסננו הכלכלי.

"אנו צופים לקראת שעה גדולה" (המנון תנועות הנוער משנות ה-20) – בל תוחמץ ההזדמנות.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

לזכר אחי היקר סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד במלאת 30 שנה לנפילתו