פסח היה בכלל חג לאומי

האם צריכים אנו להמשיך לחוג את חגנו הלאומי הראשון, פסח, באותה הדרך שבה חגגנו בכל שנות הגלות? האם עצמאותנו אינה מחייבת שינויים לפחות ברכיבים הלאומיים של החג? האם השינויים שיתחוללו בחג יתאפשרו רק עם הקמת המקדש והחלטות הסנהדרין? האם יתכן שרוחו של העם תנביט שינויים שאף גורם פורמאלי לא היה מעז להחליט עליהם אפילו לא מתוקף תפקידו? השאלות הללו כל כך 'מוזרות' בשל העובדה שאנו צמודים ל'שולחן ערוך' שאין בו תשובות לשאלות אלו.

ביסודו חג החרות הוא חג לאומי. הריטואליים 'הדתיים' שנקבעו לשמרו, חלקם לאומיים, כמו העלייה לרגל וקרבן פסח וחלקם משפחתיים/פרטיים. בשל הגלות הארורה אבדו והיו כאינם הריטואליים הלאומיים ונותרנו עם המשפחתיים/פרטיים. לאחר שזכינו לנס הגדול מכולם, תקומת מדינת ישראל, אין אנו יכולים להמשיך להפטיר כאשתקד. ה'שולחן ערוך' מטבעו עוסק בהיבטים המשפחתיים/פרטיים בלבד. כל חגינו ומועדינו זקוקים להתאמה למצב החדש בו זכינו לחיות. אין אנו יכולים להסתפק ב- "זכר למקדש כהלל", שומה עלינו לחזור למקור, לא לתחליפים שנכפו עלינו.

בדיוק כפי שעשינו מאמצים אנושיים בהקמת המדינה, מוסדותיה, עריה וכפריה, ובסייעתא דשמיא הדבר עלה בידינו, כך חובה עלינו לבנות את קומתנו הרוחנית בימינו אנו, בלי ש'הדבר' ירד מן השמים. נפשנו הלאומית תקבע בסופו של דבר מה יקבע לדורות ומה יחלוף ויעבור לתהומות הנשייה. אם נתייחס ליום העצמאות הגדול מכולם – ה' אייר, כמקור מלמד, נבחין בקלות כי 'פטישי פלסטיק' ומצעדים צבאיים לא תפסו את נפשנו הלאומית. 'פרס ישראל', 'חידון התנ"ך' ו'על האש' תפסו גם תפסו, בלא הוראה מן הסנהדרין או מממלאי מקומה.

לימים, יתכנסו כל הריטואליים הלאומיים של יום העצמאות הגדול מכולם – ה' אייר לכלל חיבור הלכתי המחייב את הפרט ואת הכלל. רק היסטוריונים דקדקנים מזן מסוים יוכלו לומר כי היתה מחלוקת בתוך העם היושב בציון לגבי אופיו של החג. "אבל", הם יוסיפו בעוקצנות ראויה- "מה זה משנה? אלו הן דקדוקי עניות'!

נכון, חג העצמאות הוא חג חדש, אנו לא צריכים להתגבר על הלכות ומנהגים בני אלפיים שנה ויותר כדי לקבוע את אופיו הלאומי. האם בשל כך, נגזר עלינו להמשיך לחוג את פסח תוך התעלמות מן ההיבטים הלאומיים שלו? אני מעז להתנבא- העם היושב בציון, לא יסכים להמשך מצב זה, השינוי המבורך אליבא דהלכתא בוא יבוא מלמטה למעלה מול עינינו המשתאות.

(פסח תשפ"א)