הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)אירוע הטרור הקטלני באוסטרליה טלטל את העולם היהודי, ולא רק אותו. הוא זעזע כל אדם שעדיין נותרה בו יושרה מוסרית בסיסית, בכל מדינה ובכל חברה. לא מדובר באירוע מקומי, אלא בשיא נוסף של גל הסתה אנטישמית מודרנית השוטפת את העולם המערבי. זוהי אנטישמיות מובהקת, גם אם יש מי שמנסים לעטוף אותה במונחים מכובסים של "אנטי־ישראליות", תוך טמינת הראש בחול והתעלמות מהשורש האמיתי, העתיק והמסוכן של התופעה.
בעת כזו, נדרשת מאיתנו אחריות יהודית וערבות הדדית. עלינו לתת כתף ולסייע בעזרה, בתמיכה ובחיזוק למשפחות השכולות ולקהילה היהודית באוסטרליה, החשה שוב על בשרה כי יהדותה אינה מתקבלת בסובלנות גם בלב מדינות מערביות מתקדמות. הסולידריות אינה רק רגשית, אלא גם מעשית, לדרוש ולעשות כל מה שניתן כדי לשמור על ביטחונם, והיא חלק בלתי נפרד מהיותנו עם אחד החי בגורל משותף.
מאז הקמת מדינת ישראל, אנו קוראים לאחינו היהודים בגלות: אחים יקרים, בואו הביתה! וכעת, אנו חוזרים על הקריאה הזו ביתר שאת. כדרשתו המפורסמת של מרן הרב קוק זצ"ל, מתוך "שופר גדול לחרותנו" (שופרות מאמרי הראיה, עמ' 268) לא בשל האנטישמיות, ולא מפני מה שהולך ונעלם בגלות, אלא בעיקר בשל מה שיש בארץ ישראל. העלייה לארץ אינה אמורה להיות תולדה של פחד או בריחה, אלא בחירה ערכית ומודעת. ארץ ישראל היא ביתו הלאומי והרוחני של העם היהודי. זהו המקום שבו העם מממש את ייעודו, לא רק כיחידים אלא ככלל, כעם וכממלכה. גם בארץ ישראל אנו סובלים מטרור אסלאמי אנטישמי, ואף ידענו לצערנו פיגועים קשים ונוראים לא פחות מן הפיגוע שאירע באוסטרליה. אך כאן המאבק הוא על הבית, ולא על קיום זמני וחסדי אחרים.
מדינת ישראל היא חלום הדורות. לאחר אלפיים שנות גלות, שבהן לא התאפשר לעם היהודי לקיים מסגרת לאומית עצמאית, הולך ומתממש חזון היסטורי עמוק. זהו חזון של עם המנהל את חייו, את ערכיו ואת עתידו. למרות מצב מלחמתי מתמשך ואתגרים ביטחוניים, הבית הלאומי היהודי הולך ומתחזק. מדינת ישראל נמצאת במגמת התעצמות ביטחונית, כלכלית וחברתית, והיא מעניקה ליושביה איכות חיים שלא הייתה כמותה בעבר בתולדות העם היהודי.
העלייה בהיקפי האנטישמיות בעולם המערבי אמורה לשמש תמרור אזהרה ברור לכל מי שעדיין תלה תקוות ואשליות בקיום יהודי נצחי בגלות. המציאות מוכיחה שוב ושוב שליהודים בגלות אין עתיד. עם זאת, אין להתעלם מכך שעלייה אינה מהלך פשוט. היא דורשת הקרבה מסוימת: ויתור על מה שנבנה בגלות במשך שנים רבות, ניתוק מקשרים אישיים וחברתיים, וכניסה אל אי־ודאות. אך התמורה לכך בחיים במדינת היהודים גדולה פי כמה, ובשנים האחרונות אף מתעצמת יותר ויותר. הבחירה בארץ ישראל היא בחירה של משמעות, של שייכות, ושל עתיד.
סוגיה זו מוזכרת בסופה של פרשתנו. עם ירידת עם ישראל למצרים היה עליהם להתנהל שם כמי שבאו לתקופה קצובה, כפי שאמרו לפרעה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ" (בראשית מז, ד). "דירת עראי, עד יעבור דוחק הרעב, אבל לא להשתקע, כמו שדרשו רבותינו" (חזקוני שם).
אולם, לימים השתנתה התנהלותם, כמי שבאו לקבוע את מושבם במצרים כדירת קבע: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד" (שם, פסוק כז). "ויאחזו בה – נאחזו ונאסרו לקרקע. הרי כאן רמז לאותו חטא, השמור לנו בדברי יחזקאל (פרק כ). בהכרה המתוקה להתיישב ולהשתקע כאן, קרובה הייתה הסכנה במשך הזמן לבגוד במסורת השבט ולהתנכר לתעודתו הגדולה" (רש"ר הירש שם).
ובדרך דומה כתב ה"כלי יקר": "וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה ביקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות. כמו שדרשו אצל יעקב: וישב יעקב – ביקש לישב בשלוה, קפצה עליו רגזו של יוסף וכו'. הפסוק מאשימם על ישיבה זו, שביקשו אחוזה בארץ לא להם. ולא כך אמרו אל פרעה: לגור בארץ באנו – מלמד שמתחילה לא ירדו להשתקע שמה, אלא לגור כמדייר בי דיירא, ועכשיו חזרו מדבריהם. וכל כך נשתקעו שמה, עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותם שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפלה" (שם).
מחיר ההתאהבות בגלות מצרים היה כבד. בנבואת יחזקאל, על פי פירוש האברבנאל (יחזקאל כ כז), תופעה זו עלולה להתרחש גם באחרית הימים, בבוא הזמן לעזוב את הגלות ולעלות לארץ ישראל. על כן, נשוב ונקרא: אחים יקרים, בואו הביתה! "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ. וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ".
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ
