מניין שואב הרב את סמכותו ההלכתית?

שני מקורות סמכות, ששניהם הכרחיים, מהווים את המקור המעמיד את הרב במקומו כמרא דאתרא וכרב של הציבור. מקור סמכות אחד הוא המשך היסוד הגדול של ה״סמיכה״. ראשון הסומכים היה משה רבנו ע״ה, שסמך את יהושע בן נון, ובכך יצר את שלשלת המסירה וההסמכה של התורה. סמיכה זו יונקת אפוא מהתורה, והיא משמשת כבסיס להעברת מעמד הר סיני מדור לדור.

שלשלת המסירה מדאורייתא נקטעה עקב החורבן, ובשל כך – אין רבני דורנו מוגדרים כ״סמוכים״ במובן המלא של המילה. ברם, אחד היסודות המהותיים ביותר של היהדות הוא הצבת ״ממלאי מקום״ זמניים במקום בו קורסות האוטוריטות המלאות. היהדות אינה פועלת בדרך של ״הכל או לא כלום״. שמואל הנביא, שימש גם ככהן, גם כשופט, גם כנביא וגם כמלך, וזו משמעות דרשת חז״ל ״ששקול כנגד משה ואהרון״; רבן יוחנן בן זכאי כונן את קיומה של היהדות אחרי החורבן, כאשר הוא מצא ממלאי מקום לעבודה המלאה במקדש; הסנהדרין שגלתה מירושלים ליבנה, ומשם למקומות אחרים, משכה את כוחה מבית הדין בגדול שבירושלים. צריך להדגיש שהסמכויות אינן מלאות, ומי שלא ציית לבית הדין ביבנה לא נידון בדין זקן ממרא וכדו׳, אולם בדרך זו שרדה היהדות, והמשך מסירת התורה מדור לדור. באותה דרך – התקבל היסוד שתלמיד נסמך על ידי רבו, ואף שהדבר לא מעניק את כל הסמכויות של דיין נסמך – יש בכך הסמכה להיות ראוי לתואר ״רב״.

אולם, בכך שתלמיד חכם זכה בתואר רב אין הוא הופך לרבו של ציבור כלשהו. הציבור צריך לקבל על עצמו את הרב שהציבור בוחר בו, ורוצה ללכת אחריו. מקור הסמכות השני של הרב הוא אפוא ״קבלת האומה״ לרבדיה השונים: אם זו רבנות לכלל ישראל – כלל ישראל צריך לקבל אותה עליו; אם זו רבנות מקומית – המקום צריך לקבל את הרב עליו; אפשר שבדור האחרון נוספו אפשרויות שלא היו קיימות קודם, מכוח הכפר הגלובלי הקטן, או האפשרויות הווירטואליות.

בעולם ההלכה התקבל שציבור אינו רשאי לקבל על עצמו את מי שלא נסמך בשלשלת התורה (בפועל, ציבור מסוגל לעשות כל דבר, אולם לא זו דרכה של ההלכה), ובעולם ההלכה התקבל שרב אינו יכול למנות את עצמו על הציבור אם הציבור לא בחר להישמע לו ולראות בו את הסמכות ההלכתית שאליה הוא כפוף. זה נכון לא רק לגבי תפקידי הרב: גם המלך ינק את סמכותו משני המקורות – מינוי על ידי נביא, והסכמת העם – ולכן דוד (לדוגמה) לא היה מלך על כלל ישראל עד שכלל ישראל קיבל אותו.

המקור הכפול של הסמכות יוצר מסגרת למינוי אדם ראוי (סמוך) שהוא רצוי לציבור (קבלת האומה), וכך נקבעת ההנהגה הרבנית של הציבור.

(ויגש תשפ"א)