בשר אדום

נושא מרכזי בפרשה השבוע הוא היתר אכילת "בשר תאווה" שנאכל לשם הנאה ולא למטרות דתיות – בכל מקום. "כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך… ואמרת אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר" (דברים י"ב כ'). הדרישה לאכילת בשר חולין מתוארת בתורה כתאווה. רש"י מוציא מקרא מידי פשוטו, כשהוא מפרש את "הרחבת הגבול" כעמדה נפשית של האדם, מתוכה ראוי לו לגשת לאכילת הבשר:"לימדה תורה דרך ארץ שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידיים ועושר" (רש"י שם).
על פסוק זה, המתיר לעם ישראל לאכול בשר כרצונו, מביאה הגמרא שני פירושים: רבי ישמעאל אומר: "לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאווה, שבתחילה נאסר להם בשר תאווה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאווה…רבי עקיבא סבור: לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה, שבתחילה הותר להן בשר נחירה." (חולין דף ט"ז ע"ב). "בשר נחירה"- זוהי אכילה של בשר ללא שחיטה, אלא בהריגת בעל החיים על ידי דקירה. בזמנו השחיטה הייתה מיועדת רק לאכילה של קורבנות המובאים אל המתחם המקודש: "בשר שלמים". כך מפרש הרמב"ם את דברי רבי עקיבא, בהלכות שחיטה "כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות…" (הל' שחיטה פ"ד הי"ז).
הרב בני לאו מסביר כי בעומק המחלוקת הזאת מונחת השאלה הבסיסית: מהו היחס של התורה לאכילת בשר. דור המדבר, המחובר אל חיי השכינה באופן ישיר ולא טבעי, יכול לשמש כאינדיקטור לשאיפה האידיאית של האדם. לשיטת רבי ישמעאל האיסור על אכילת הבשר מלמד שרצון ד' הוא לשמור על בריותיו ולאסור אכילת בשר תאווה. כמו בחיי גן עדן, כך גם בחיי המדבר, נאסרה להם אכילת הבשר והותרה רק לצורכי התקרבות לד', בעולם הקורבנות. רבי עקיבא מבין ההפך. חיי הנדודים במדבר היו יותר פראיים. בשר נחירה אינו מוסיף עידון לאדם אלא משחרר אותו מכללים. רק כשרוצה לאכול בשר מסיבות דתיות, בשר קורבן שלמים, נדרש האדם לשמור על דיני השחיטה.
>מנתונים שנאספו מ־11 אלף איש במהלך שני עשורים עולה כי מי שאוכל הרבה בשר אדום נמצא בסיכון מוגבר של 41% ללקות בשבץ מוחילדברי החוקרים, ניתן יהיה למנוע אלפי מקרי תמותה בצמצום של כמויות הבשר האדום הנצרכות.
אכילת בשר ודגים בשבת [בשונה מיום טוב] אינה חיוב ספציפי אלא הוא מכלל דין עונג שירבה במאכלים ערבים, לכן מי שזה מזיק לו או שאינו ערב לו, אינו חייב בכך (רמב"ם הל' שבת פ"ל ה"י). ברגל הדין שונה. מקור הדין "תנו רבנן חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל שנאמר ושמחת בחגך…תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ד' אלקיך ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין שנאמר" ויין ישמח לבב אנוש" (פסחים ק"ט א'). על פי גמרא זו פסק הרמב"ם "…והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין" (הל' יו"ט פ"ו הל' י"ח). מקשה הבית יוסף "ויש לתמוה על הרמב"ם למה הצריך שיאכלו בשר וישתו יין דהא בברייתא קתני דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין ומשמע דביין סגי בלא בשר" (סי' תקכ"ט), ובשו"ע פסק "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד…" והשמיט את דברי הרמב"ם בעניין בשר (יין הוזכר בשו"ע בסע' א').
אז האם יש חובה באכילת בשר בעת שמחה, או שיש בזה רק מצוה אך לא חובה? פסק המשנה ברורה שיש רק מצוה לאכול בשר בסעודת יו"ט ולא חובה (סי' תקכ"ט ס"ק י"ב ובביאור הלכה שם ד"ה כיצד משמחו). עולה מכל הנ"ל, שאין חיוב לאכול בשר מחמת שמחה ונכון הדבר גם לסעודת מצווה. (ראה תשע"ח)