חנינה בזכות

פרק י"ד בשמואל א' ממשיך לתאר את מערכות ישראל מול הפלישתים. בדומה לפרק הקודם, גם כאן יהונתן הוא זה שמוביל, יוזם ומעורר את המלחמה, ושאול הוא זה שמגיב ומשתהה. כאשר המלחמה כבר בשיאה ונראה כי יד ישראל על העליונה, שאול רוצה להחדיר מוטיבציה בעם, שיהיו עסוקים אך ורק ברדיפת הפלישתים ומשביע אותם לא לאכול עד לסיום המערכה.

יהונתן, שלא שמע את שבועתו של אביו, נתקל בדבש ואכל ממנו. הפסוקים מתארים כיצד האכילה מחיה את יהונתן ונותנת לו כוחות, בשונה מהעם שהולך ונהיה רעב וחלש בשל הרצון לקיים את השבועה.

יהונתן לא חוסך בביקורת על אביו – "וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ". ובאמת, בסופו של דבר, כאשר העם התפנה לאכול, הלוחמים הרעבים לא הצליחו להתאפק ואכלו על הדם.

בשלב הזה קורה דבר מעניין. שאול רוצה לשאול בה' כדי להחליט על המשך המלחמה, ומבין דרך האורים והתומים שיש חטא במחנה. לאחר בירור וגורל, הוא מבין שהאשמה היא על יהונתן. בנו מודה בטעות ומוכן לגזר הדין. שאול לא מהסס לרגע, לא חוקר, בודק או שואל וכבר מוכן להרוג את בנו.

העם, שאורך כל הפרק נראה שנכון לציית לכל פקודה של המלך, גם כאשר הפקודות אינן הגיוניות ואף מזיקות – בוחר לעמוד על רגליו ולהתנגד: "וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת".

המהלך הזה תמוה, הרי הטענה שיהונתן פטור מעונש אמורה להסתמך על כך שאכל את הדבש בשוגג ולא מכיוון שניצח את המלחמה. בנוסף, העם טוען כי אלוקים היה עם יהונתן. אם זו טענה טובה – מדוע מראש שמו נפל בגורל כחוטא?

כאשר מנהיג חוטא, גם אם בשגגה וגם אם למטרה טובה – יש עניין של מראית עין. ברגע שאנשים ראו אותו אוכל מהדבש, מסוכן מאוד שיקבל חנינה מראש, כדי שלא תהיה מחשבה בעם כי קיבל הנחה מעצם מעמדו. התהליך המשפטי שאנחנו רואים פה היה נחוץ גם לעם, גם ליהונתן הפזיז וגם לשאול הנוקשה, כדי שכולם יבינו נכוחה מה היה החטא, מה אמור להיות גזר הדין ומה הסיבות להקל בו.

לסיכום, מעניין לראות כי טענת השגגה אמנם יותר חזקה משפטית, אבל בסופו של דבר יהונתן זוכה לחנינה לא בזכותה, אלא כי העם כולו נעמד כדי לפדות אותו. זו אולי טענה חזקה אף יותר.