פרשת 'קורח' היא פרשה מאוד מתסכלת, אך גם מאוד מציאותית. היא מראה איך מאבקי כוח על שליטה וכבוד אינם רלוונטיים רק למציאות ארצית של היום, אלא גם למציאות של חיים במדבר עם השגחה אלוקית וניסים גלויים. כשקראתי את פרשיית קורח ועדתו, בלטו לי שני זוגות של אחים שיש בהם מאפיינים דומים לצד מאפיינים הפוכים: משה ואהרון, ודותן ואבירם.
ניתן לראות דרכם את הכוח הגדול שיש לתמיכה הדדית של שני אחים שיש להם קשר עמוק ומטרה משותפת. משה מגן בעוצמה על אהרון: "ואהרון, מה הוא כי תלינו עליו". משה, שלרוב נעזר במנהיגותו באהרון, מתחלחל מטענתו של קורח כי אהרון מתנשא מעליהם ורץ לתמוך באחיו.
דותן ואבירם מחזקים אחד את השני בהתנגדותם למשה: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה". אני מאמין שללא חיזוק אחד של השני, הם בוודאי לא היו מעיזים לנהוג כך במשה. כאשר הולכים בזוג או בקבוצה לעבר מטרה משותפת, במיוחד במורכבות של משא ומתן או סכסוך, זה מעניק תוקף, ביטחון ויכולת להתמיד לעבר המטרה.
בהתחלה ניתן לחשוב שהאינטרסים של קורח ועדתו זהים, ויש לנהוג בהם כמקשה אחת, אך משה מבין שיש הבדל בין דותן ואבירם לבין קורח. הקול אחד; האינטרסים שונים. בני לוי מקנאים בעדיפות שניתנה לאהרון לגבי תפקיד הכהונה. בני ראובן זוכרים את הבכורה שנלקחה מהם, ומנסים לערער על המקום הרם שניתן למשה ואהרון כהנהגה. משה נוהג בטקטיקה אחרת מול כל צד. קורח, המערער על החלטתו של הקב"ה מי מייצג את העם, מקבל את מבחן המחתות, שאמור להוכיח חד-משמעית במי ה' בחר לייצג אותו בארץ; אל מול דותן ואבירם, המערערים על ההובלה שלו את העם במדבר, הוא מתחיל בניסיון לפיוס ולשיח.
ההליכה כדבוקה אחת, כשני אחים (ביולוגיים או מבחינה מטאפורית-רעיונית), חשובה לביטחון ולכוח מול הצד השני. הניסיון להפריד ולהבין מהם המקום והאינטרס של כל אחד בפני עצמו, הוא המפתח להפריד ולדייק את המענה שניתן.
בעולם העבודה הדבר דומה: כאשר אנחנו עובדים מול לקוח, כדאי להפריד ולראות ממה הלקוח מורכב. למשל בתחום האירועים, כאשר מגיע זוג לתכנן חתונה, נותני השירותים צריכים להבין מי בעצם הלקוח שאליו הם צריכים להתייחס – החתן? הכלה? ההורים שלה? שלו? האורחים בחתונה? גם אם הם מגיעים כדבוקה אחת, ננסה להבין מה המקום של כל אחד להתאים את השירות שאנחנו נותנים מראש, וכך נוכל למנוע סכסוכים או חוסר נעימות בהמשך.