שיעור מופת

פרשת ויגש נפתחת בשלוש מילים קצרצרות אך רוויות משמעות: "ויגש אליו יהודה".  הראשונה שבהן, "ויגש", העניקה לפרשה את שמה. עוד לפני שאנו שומעים משהו, קול או דברים, אנו רואים מחזה, חווים את הרגע המכונן, המרגש.

אנו מרגישים את התנועה. בדמיוננו אולי אפילו מריחים את ריח הגוף של שני האישים המתקרבים זה לזה. מפגש המזכיר, ולא בכדי, גם גישה גם התגוששות, שתואר במדרש חז"ל כנקודת שיא במפגש בין שני מלכים, איתני ארץ.

לצד התיאור החיצוני של התנועה הפיזית, דומה שב"ויגש" זה חבויה גם תנועה נפשית עמוקה. יהודה עושה צעד אחד קדימה, נוטל אחריות על שעשה ועל שנעשה, ואינו בורח הימנה.

בעבר הוא היה האיש שהציע למכור את יוסף לישמעאלים, מוכן להפקיר את אחיו תמורת בצע כסף: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו". (לז, כו-כז).

אפילו היה המניע טהור, מניעת הריגתו של יוסף והותרתו בחיים, מעשה המכירה נזכר לדיראון עולם. נתק בן 22 שנה בין יוסף לבין אביו ואֶחָיו. צער ויגון אינסופיים שליוו את אביו-אביהם ("כי ארד אל בני יגון שאולה"). מכירת האח בידי אחיו (ולא לחינם מופיע כינוי זה – "אחיו, אחינו" – לא פחות מארבע פעמים בתוך כדי דיבור, בשני פסוקים סמוכים זה לזה), הייתה דגם עולם לאיבה, שנאה ומשטמה שקשה לתארם. אל-אנושיים. "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ [וכאן, משגבר כוח שנאתם, כבר לא נזכר שהיו "אֶחָיו"!"], וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹום!".

עד כדי כך, שבמדרש "אלה אזכרה" על עשרת הרוגי מלכות (ובפיוט המיוסד על פיו, שנאמר בשיאה של תפילת המוספין בקהילות אשכנז), משתמש הקיסר, הצר הצורר, במעשה זה כבמעין תירוץ, סיבה ועילה לנקמה הראויה עד סוף כל הדורות, גם בבניו ובני בניו של יהודה:

"מיד ציווה למלאות פלטירו [=ארמונו] מנעלים, ושלח לקרוא לעשרה חכמי ישראל. ובאו לפניו. והושיבן בקתדראות של זהב. אמר להם: 'עומק הדין יש לי לשאול מכם, ואל תאמרו לי כי אם הדין ואת האמת והמשפט'. אמרו לו: 'אמור'. אמר להם: 'מי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו מה דינו?'. אמרו לו: 'התורה אמרה: 'מוֹת יוּמָת'.  ענה ואמר להם: 'אם כן אתם חייבים מיתה'. אמרו לו: 'אמור לָמָה?'. אמר להם: 'על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו. ואם הם היו בחיים הייתי דן אותם, ועתה שאינם בחיים אתם תישאו עוון אבותיכם'".

כעת עומד יהודה, ראש וראשון לחבורת המוֹכְרים לפני שליט מצרים, מוכן להקריב את חירותו וחייו למען אחיו הצעיר, בנימין. זהו רגע של תיקון, ואולי אף של כפרה. ודומה שלא בכדי בחרה תורה להדגיש בתחילה דווקא את ה"ויגש", את הגישה, ולא את האמירה שלאחריה.

יהודה אינו צועק, אינו מאיים, ואף אינו מתפלל. הוא ניגש. רק לאחר מכן הוא "אומר", לא "מדבר". "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר". לשון מנומסת, כמעט מתרפסת מרוב ענווה ("בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ. אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו… וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי"). עוד פעם "אדוני" ועוד פעם "עבדך". לשון רכה, אך תקיפה. לשון סיפורית אך מלאת עוצמה מוסרית.

נאומו הארוך של יהודה בפני יוסף הוא נאום סנגוריה מופתי, מן המונולוגים האנושיים ביותר בתורה: אין בו דרמה חיצונית, אך יש בו אמת פנימית. יהודה אינו טוען לזכויות, אלא מבטא את חובותיו ופורש את מסכת אחריותו-שלו.

יהודה אינו נלחם על חייו-שלו, אינו מתמקד בגורלו-שלו, אינו מדבר על עצמו, אלא אֶל האַחֵר ועַל האחרים. על אב זקן, על ילד זקונים אבוד, על משפחה שברירית. אפשר לראות בנאום זה יסוד למנהיגות יהודית במובנה העמוק: לא מנהיגות של כוח, כבוד וכסף; של יהירות שלטונית, של שררת "אני ואפסי עוד", של "אין עוד מלבדי", אלא מנהיגות של ענווה, מחויבות ונטילת אחריות. אחווה, אחָאוּת שמובילה לאחריות.

מנהיג אינו מי שעומד בראש או יושב על כסאו וממאן לזוז הימנו. מנהיג הוא מי שמוכן ל"גשת" אל ה'אחר', ולשבת – לא לעמוד – במָקום אחֵר ובִמְקוֹם ה'אַחֵר'.

יהודה מציע ליוסף: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר, עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו". האחווה שָבָה למקומה. יהודה מוכן לוותר על חירותו למען הזולת, להקטין ולצמצם את עצמו מתוך ראיית האַחֵר ולמענו. נקודה זו היא נקודת השבר של יוסף. רחמיו אינם נכמרים וליבו אינו נשבר אל מול דברי התחנונים והתחינות, אלא דווקא אל מול השינוי שמתחולל לנגד עיניו. במעשה ולא בדיבורים.

יוסף, שנבגד על ידי אחיו, מבין עתה כי אינם אותם אנשים. לא רק הוא השתנה – גם הם. התורה מלמדת אותנו שתיקון אינו מחיקת העבר, או טשטוש האמת, אלא התמודדות עמם. יהודה אינו מתנצל במפורש, אך מעשיו הם וידוי חי ועוצמתי. הוא אינו אומר "חטאתי", אבל מכריז בקול: "הִנְנִי!".

במובן זה, פרשת ויגש מדברת גם אל חיינו כאן ועכשיו. בחברה שסועה, מרובת מחלוקות ופצעים פתוחים, קל לתפוס בחוזקה בעמדות מקובעות, בתפקידי כוח ושררה, להיאחז בכיסא השלטוני ולא לזוז. קשה יותר, הרבה יותר, "לגשת". לגשת אל ה'אחר', להקשיב לקול שוועתו, להאזין לדבריו ולהזדהות עמו.

גישה דורשת אומץ ומאמץ: לוותר על מה שעשוי להיראות כצדקת הדרך שאין בלתה, להקשיב לסיפורו של האחר, ולהיות מוכנים לשלם מחיר. כאן טמון סודה של פרשה גדולה זו: גם גאולה גדולה מתחילה בצעד קטן.  לא הצהרות גדולות, הפרחת סיסמאות וקלישאות חלולות ונבובות, אלא צעד קטן של קרבה. כאשר אדם ניגש באמת אל רעהו, לא כדי לנצח, אלא כדי להתבונן בפניו מקרוב, ל"ראות" אותו כפי שהוא, ונכון לשאת באחריות למעשיו – יבוא גם פיוס.

בסופה של הפרשה מתאחדת המשפחה מחדש. הדרך לשם עוברת בדרך יהודה, האיש שהעז – ו"ניגש". כאן טמון סודה של הנהגה מתוקנת, ושל תיקון אנושי בכלל. כך, בימים הם. וכך, בזמן הזה.