תעלומת ייסורי הצדיק

"רבנו הקדוש חשש בשיניו י"ג שנה, וכל אותן י"ג שנה לא מתה חיה בא"י, ולא הפילה אשה עוברה בא"י. בסוף י"ג שנה כעס רבי על רבי חייא הגדול. נכנס אליהו ז"ל אצל רבנו בדמותו של רבי חייא ונתן ידו על שינו ומיד נתרפא. למחר נכנס רבי חייא אצלו, אמר לו רבי: אותה שינך מה היא עושה? אמר לו: משעה שנתת ידך עליה אתמול נתרפאת. באותה שעה אמר רבי חייא: אי לכם חיות שבארץ ישראל, אי לכם עוברות שבא"י, כיון שאמר לו רבי חייא לא הייתי אני שנתתי ידי על שינך, ידע רבי שאליהו ז"ל היה. מאותה שעה התחיל לנהוג ברבי חייא כבוד" (בראשית רבה, פרשה צה, סימן ג).

המדרש עוסק במותו של רבי, אך מוצב בפרשת 'ויחי' – "ויחי יעקב בארץ מצרים". מדוע נבחרה פרשה זו? האם מוות של צדיק אינו סוף, אלא המשך? והרי המדרש עצמו הוא רצף של שאלות תמוהות: מדוע נבחר כאב שיניים ספציפי ככלי לסבל? כיצד סבל זה של אדם אחד מביא לחיים שלמים בארץ ישראל? מדוע הברכה פוסקת דווקא לאחר 13 שנה? ומה מטרת כעסו התמוה של רבי על רבי חייא? האם יעלה על הדעת כי רבי, שיא הצניעות והענווה, כועס על תלמידו החשוב ביותר?

סודו של המדרש כולו טמון בענווה של רבי יהודה הנשיא. במשך י"ג שנים, רבי סובל מכאב שיניים קשה. מדוע כאב שיניים דווקא? זהו כאב טורדני, שקט ונסתר, הפוגע במרכז קיומו של האדם: הפה – כלי התפילה, הדיבור והאכילה. בכך, ייסורי רבי אינם סתם סבל, אלא תפילה קיומית מתמשכת שבה הוא נושא על עצמו את כאב הכלל.

במקביל לסבלו, רבי רואה כיצד ארץ ישראל כולה פורחת ומתברכת: "לא מתה חיה בא"י ולא הפילה אישה עוברה בא"י". אדם אחר יכול היה לחשוב, שהניסים מתרחשים בזכות סבלו שלו. אך רבי, מתוך ענווה, כלל אינו מעלה בדעתו שהוא הגורם לניסים. הוא משוכנע שהברכה והשפע נובעים דווקא ממעשיו של רבי חייא, תלמידו, שמקדיש את חייו להפצת התורה בארץ ישראל (בבלי, בבא מציעא פה ע"ב). בעיני רבי, ייסוריו טבעיים וחסרי משמעות, ואת ההשגחה והחיים הוא מייחס לגדולתו של תלמידו.

לאחר י"ג שנים, תקופה המזכירה את י"ג מידות הרחמים, תקופת הניסים מסתיימת. רבי, שרואה בברכה דבר שתלוי בתלמידו, מגיע לנקודת שבירה. מתוך דאגה כנה לעם ישראל, ומתוך אמונה שרבי חייא הוא זה שהביא את הברכה, הוא כועס עליו. האם יעלה על הדעת שרבי ירד למדרגה כה נמוכה? אלא, זהו אינו כעס של שנאה או קנאה, אלא כעס קדוש, כעס של צדיק על מציאות בה הברכה מסתלקת. הוא מאמין שרבי חייא חדל לפעול, ולכן הברכה הוסרה מהארץ. כעסו של רבי הוא זעקה של מנהיג שחושש לגורל עמו, זעקה המופנית לאדם שבעיניו היה הצינור לשפע.

בדיוק ברגע של השבר, כשכוחו האנושי של רבי תם, נכנס אליהו הנביא ומתערב. אליהו בא בדמותו של רבי חייא, ובכך הוא שולח מסר כפול: הוא לא רק מרפא את כאבו הפיזי של רבי, אלא גם "מרפא" את הבנתו המוטעית. הריפוי, שמגיע דרך כוח עליון בדמותו של רבי חייא, בא ללמד את רבי שהעולם יכול להתקיים גם ללא סבל מתמיד, וכי כעת כוחה של התורה לבדו יספיק. הריפוי לא בא לבטל את הברכה אלא לשכללה, ולהעבירה לשלב גבוה יותר של קיום – קיום הנשען על מעשה ותורה.

רבי, מרוב ענווה, לא הבין שזהו נס. הוא חשב שהריפוי הוא מעשה ידיו של רבי חייא, שבא לתקן את מה שלדעתו "קלקל". רק כאשר רבי חייא אומר לו "לא הייתי אני", מתרחשת ההארה הגדולה. בבת אחת, רבי מבין את האמת המלאה: הוא מבין שהניסים שהיו לאורך י"ג שנה היו בזכות סבלו שלו, וכי הריפוי שקיבל, שהביא להפסקת הניסים, היה תוצאה של התערבות שמיימית. הוא הבין שכל המציאות התהפכה, ועתה עול השמירה על העולם עבר לכלל, ועל ידי לימוד התורה.

ההבנה הזו של רבי קושרת את כל חלקי המדרש, ומביאה אותנו לצוואתו שבפתיחה ולפרשת "ויחי". רבי, כמו יעקב אבינו, מבין שהמוות אינו סוף, אלא המשך. הוא מבקש שמי שטיפל בו בחייו יטפל בו במותו, ובכך הוא מחבר בין העולם הזה לבין העולם הבא. רבי מבין שלמרות מותו, הוא ימשיך "לחיות" דרך מעשיהם של המטפלים בו, ובראשם רבי חייא, שמעשיו הם אלה שימשיכו להגן על העולם.

המדרש מלמד אותנו שקיומו של עם ישראל תלוי לא רק בסבלם של צדיקים, אלא בעיקר במעשיהם של מפיצי תורה. הריפוי של רבי אינו סימן להיחלשות רוחנית, אלא להיפך – זהו מסר של תקווה ואמונה: גם הייסורים הקשים ביותר יכולים להפוך לכלי של גאולה, וגם ייאוש זמני יכול להוביל להארה ולתיקון עולם.