רגע של אמת

אחד הרגעים המרגשים ביותר בתיאורי ספר בראשית הוא המפגש שבין יוסף ואחיו. הרבה דם, יזע ודמעות נשפכו במערכת היחסים הפתלתלה וארוכת השנים שבין האחים, שמגיעה לשיאה המרגש בפרשתנו (בראשית מה, א-ג): "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו".
הגיע רגע האמת. רגע של התמודדות האחים עם שנאה שהובילה אותם למכור את אחיהם, והתמודדותו של יוסף עם התנכרותו לאחיו, וניתוקו המודע מאביו במשך שנים רבות. ברגעי אמת כאלה, אין מקום ל"ניצבים", לסטטיסטים. גם ריבוי הדברים אינו מועיל. במקומו נשמע רק קול הבכי, שיוצא ממעמקי הלב, ולאחריו קריאה קצרצרה בת שלוש מלים בלבד – "העוד אבי חי?". קריאה גדולה זו, על ריבוי משמעויותיה, נענה בחוסר אונים מוחלט, בשתיקתם-דממתם הזועקת של האחים: "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו".
בהלה זו – פנים רבות לה. פנים של הלם, ופנים של אלם. וכפי שפירש רבנו בחיי על אתר, בעקבות מדרש חכמים: "לבשם חרדה ואשתקל מלולם [=וניטל כוח דיבורם], מפני שמכרו אותו לעבד והיו רואים אותו כמו מלך. ועוד נבהלו כי יראו לנפשם שמא יגמלם רעה, וכעניין שכתוב: (ישעיה יג, ח) "ונבהלו צירים וחבלים יאחזון". ובמדרש: (תנחומא, ויגש ה): אמר להם יוסף: לא כך אמרתם 'אחיו של זה [=בנימין] מת?, אני קורא אותו והוא בא אצלי. והיה קורא: 'יוסף בן יעקב, בוא אצלי!'. והיו מסתכלין בארבע פינות הבית. אמר להם: מה אתם מסתכלים? אני יוסף אחיכם! מיד פרחה נשמתם, 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו'. אמר ר' יוחנן: וי לנו מיום הדין, וי לנו מיום תוכחה".
פרשני המקרא הציעו פירושים שונים למעמד רב מתח זה. רש"י, כדרכו בקודש, מלמד סנגוריה על האבות ומפרש שהוצאת הניצבים נועדה לחסוך בושה מן האחים.
הרמב"ן, לעומתו, מפרש את הוצאת כל הניצבים, בדרך תכליתית-תועלתנית: מטרתה הייתה למנוע מהמצרים להכיר בחרפת האחים, ולנצלה לצורך טיעוניהם ה'אנטישמיים', בדבר חוסר נאמנותם של היהודים ובוגדתנותם: "שהוציאם משם כדי שלא ישמעו בהזכירו להם המכירה, כי תהיה להם לחרפה וגם אליו למכשול, שיאמרו עבדי פרעה ומצרים עליהם, אלו [=אחי יוסף] אנשי בוגדות [=בוגדים], לא יגורו בארצנו ולא ידרכו בארמנותינו, בגדו באחיהם, גם באביהם בגדו, מה יעשו במלך ובעמו? וגם ביוסף לא יאמינו עוד".
בין כך ובין כך, ממעשה יוסף ניתן ללמוד שיעורים הרבה. אחד החשובים שבהם, הוא שיש רגעים בחיי כל אדם שבהם עליו לעמוד ולהתייצב מול האמת, ואפילו כואבת היא, בגילוי לב מוחלט. בעולם רווי יחצ"נות ועיצוב דעת קהל, בעולם של "ספינים"-סחרירים ורדיפת חשבונות של "מה יאמרו", דווקא בעולם שבו עינו של "האח הגדול" צופה כל, יש לעתים מקום לקריאת "הוציאו כל איש מעלי", להתנערות מהתדמיות המזויפות ולהתמודדות גלוית לב מוחלטת עם האמת, הרחק מן ההמון המתהולל, מעיניהם ואוזניהם של אחרים.
מתוכן דבריו של יוסף ניתן ללמוד גדלות מהי. דווקא ברגע זה, שבו קרוב יוסף יותר מתמיד להגשמת חלומו, היה יכול יוסף, ה"מנצח הגדול", המשנה למלך רב השררה, להתעלל באחיו, לרדות בהם, לנקום בהם על כל מנת הסבל והייסורים שהביאו עליו ואליו.
אולם יוסף לא נוהג בדרך זו. להפך, הוא עושה כל שבכוחו כדי למנוע מאחיו את הבושה, ומדבר אליהם בלשון רכה, מפויסת. "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם", הוא פותח בניסיון לרומם את רוחם, ומיד ממשיך למתק, למתן, לרכך ולעדן את ניסוחיו: "כי למחיה שלחני א-להים לפניכם, וישלחני א-להים לפניכם לשום לכם שארית בארץ… ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה, כי הא-להים".
הקולר, אומר יוסף לאחיו, אינו תלוי בצוואריכם כלל ועיקר. לא 'מכירה' הייתה כאן, אלא שליחות. ולא סתם שליחות, אלא מילוי צו שמיים.
זו גדולתו של מנהיג, שיודע למחול על כבודו, למחוק את טינתו, ולהביט לא רק אל נקמת העבר וקטנוניות ההווה, אלא אל עבר תקוות העתיד ולצפות להגשמת חלומות יום מחר.
תשס"ט