ברכת סב

בכל ליל שבת, אנחנו משחזרים אחת מן הסצנות המרגשות ביותר בספר בראשית. יעקב, שזכה לראות את בנו יוסף אחרי שנות היעלמותו הארוכות, נוטה למות. יוסף בא לבקר אותו ומביא עימו את שני בניו, מנשה ואפרים. יעקב אומר בלב הומה: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי – וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱ-לֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ!" (בראשית מח, יא). הוא מברך את יוסף, ואז הוא סומך את ידיו על ראשי שני הבנים – "וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, 'יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה'" (בראשית מח, כ).

ואכן, כך מברך עם ישראל את בניו עד היום. כך, במילים אלו עצמן, מברך האב את בניו בלֵיל שבת: "ישימךָ א-לוהים כאפרים וכמנשה". מדוע דווקא בברכה הזאת? בעל 'ילקוט יהודה' מסביר שאפרים ומנשה היו שני הראשונים מבני ישראל שנולדו בגלות מצרים הארוכה. על כן, נהגו היהודים בגלות לברך את ילדיהם בבקשה מאלוקים שיעזור להם לשמור על זהותם מפני כל הפיתויים והקשיים שהחיים בגולה מעמידים.

הסבר אחר, מקסים, המתבסס על ספר הזוהר, שמעתי מקודמי הגדול ברבנות הראשית לבריטניה, הרב הלורד עמנואל יעקובוביץ' ז"ל. אכן, הוא אומר, יש במקרא ברכוֹת רבות של הורים לילדיהם. אבל יש רק מקרה אחד שבו סב מברך את נכדיו – המקרה שלנו.

בין הורים לילדיהם, המשיך הרב יעקובוביץ', שורר לעיתים מתח. הורים מודאגים בגלל ילדיהם. ילדים מורדים לפעמים נגד הוריהם. היחסים אינם תמיד חלקים. לא כן בין סבים לנכדים. כאן שוררת בדרך כלל אהבה שאינה נפגמת במתחים או בחרדות. כשסב או סבתא מברכים נכד או נכדה, הם עושים זאת מכל הלב. לכן, ברכת יעקב לנכדיו הייתה למופת לכל הדורות. כל מי שזכה לנכדים יבין מייד את האמת ואת העומק שבהסבר הזה.

סבים מברכים את נכדיהם ומתברכים מהם. תופעה זו מתבטאת בשוני מעניין בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי אומר כך, במסכת קידושין (ל ע"א): "אמר ר' יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קִבלה מהר סיני. שנאמר 'וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ' (דברים ד, ט), וסמיך ליה 'יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב'" (שם, י).

התלמוד הירושלמי מצטט אותו אחרת. שם (במסכת שבת, א, ב) מוצג העניין בתוך סיפור. ר' יהושע בן לוי נהג לשמוע בימי שישי את נכדו קורא בפרשת השבוע. באחד מימי שישי הלך לבית המרחץ בטבריה, ושם, כשהתחיל ברחצה, נזכר שעדיין לא שמע את הקריאה מפי נכדו. מייד התלבש ויצא משם. שאל אותו רב חייא בר אבא למה יצא, שהרי המשנה מלמדת שמי שהתחיל לרחוץ ביום שישי לא יפסיק באמצע. ענה לו ר' יהושע בן לוי – "חייא בני, קלה היא בעיניך? שכל השומע פרשה מן בן בנו, כְּאִלּוּ הוא שומעה מהר סיני. ומה טעמא? 'ְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב'".

הלימוד של ר' יהושע בן לוי דומה בשני המקורות, ומתבסס על אותו רצף של סוף פסוק אחד ותחילת הפסוק שאחריו. אך שימו לב להבדל: בתלמוד הבבלי הוא מדבר על הזכות הגדולה שנופלת בידי מי שמלמד את נכדו תורה – ובתלמוד הירושלמי הוא מגלגל זכות זו דווקא אל מי ששומע מנכדו את הפרשה בתורה. על המחלוקת הזאת יאמר כל סב ששני הצדדים צודקים.

אבי זיכרונו לברכה נאלץ לעזוב את בית הספר כשהיה בן 14 ולעבוד לפרנסת משפחתו. משום כך, לא רכש את ההשכלה היהודית והכללית שרצה בה. אני זוכר כיצד, בילדותי, כשהיינו חוזרים מבית הכנסת בשבת בבוקר, הייתי מכביר עליו שאלות: אבא, למה אנחנו עושים כך וכך? ולמה עשינו זה וזה? אבי נתן לי תמיד אותה תשובה, ותשובה זו שינתה את חיי. הוא היה אומר, "יונתן, לא זכיתי לחינוך יהודי, ולכן אני לא יודע מה לענות לך. אבל אתה תקבל את החינוך שלא היה לי. ואז אתה תיתן לי את התשובות לכל השאלות האלו".

המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לילדנו או לנכדנו היא לעודד אותו ללמד אותנו. אנו ההורים שואפים לתת לילדינו הכל. אבל יש דבר אחד שלפעמים אנחנו שוכחים לתת להם: את ההזדמנות לתת משהו לנו. וזה – אגיד לכם בכנות – הדבר החשוב ביותר שישנו.

תנו לילדיכם ולנכדיכם את המרחב לתת לכם. תנו להם להיעשות למוריכם ולשמש לכם מקור השראה. כשתעשו כך, תעזרו להם להיעשות לבני האדם שהם נועדו להיות; להיות לַבְּרָכה שה' רוצה שהם יהיו.

בסימטריה מופלאה, כשם שאנו מתחילים את השבת בברכת סב לנכדיו, אנו חותמים אותה בתפילת ערבית של צאת השבת בברכת נכדים לסב: "וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ – שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (תהילים קכח, ו).

מה הקשר בין נכדים לשלום? שאנשים החושבים על נכדיהם חושבים על העתיד, ואנשים החושבים על העתיד עושים שלום. לעומתם, אנשים המתבוססים בעבר, בעלבונות ובהשפלות ובנקמות, נוטים לצאת למלחמה.

חייו של יעקב אבינו היו עמוסים בסכסוכים ובצרות. הוא ידע נקמה ומלחמה, איבה ומריבה. אבל הוא מת בשלווה, מתברך באחריתו ובזרעו. ולפני שמת, בירך את ילדיו ואת נכדיו. לברך את הנכדים ולהתברך מהם, ללמד אותם וללמוד מפיהם – זכות נעלה היא ליהודי, הדומה להשתתפות במעמד הר סיני. כך זכה גם יעקב לחתום את חייו הסוערים