הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)"להלכה פנים זועפות", קבע ח"נ ביאליק במאמרו הקלאסי 'הלכה ואגדה', וצדק. לא רבים אוהבים הלכה. כשאני מזכיר את המילה הזו באוזני ציבור חילוני אני זוכה לתגובות של סלידה. הלכה ישר מתקשרת לכפייה ולפוליטיקה רבנית, שהם שני הדברים השנואים ביותר על אדם חילוני. המעניין הוא שגם דתיים לא כל כך אוהבים אותה. הם מקיימים אותה, אבל פחות אוהבים להתעסק בה. הסתכלו סביבכם וראו אילו שיעורים זוכים יותר לתפוצה ואהדה – האם אלו שיעורים בנושאי הלכה או שיעורים בנושאי אגדה ומחשבה? בהרבה יותר מעניין אנשים סיפורים ומחשבות, ניתוחים ספרותיים ועיוניים, מאשר פלפול בנושא הלכתי כלשהו. 'תן לנו שורה תחתונה', דורשים רבים. הדרך לשם לא כל כך מעניינת.
אבל באופן פרדוקסלי, יחס זה הפוך לכוח ההשפעה של התחום על חייהם של אנשים. רעיונות יכולים לשנות את העולם, אבל למעשים שאנחנו עושים יש עוצמה אדירה בהרבה יותר. הכלכלה ההתנהגותית הבינה זאת היטב. אדם יכול לשמוע פעמים רבות על כך שחשוב להמעיט באוכל רווי שומן ולאכול יותר ירקות, אבל זה לא באמת יעזור לו לעשות דיאטה ולהוריד במשקל. לעומת זאת, אם בחדר האוכל, או במקרר הביתי, ישימו את הברוקולי מקדימה ואת הנקניקיות מאחורה, יש סיכוי גבוה לאין שיעור שהאדם יאכל יותר בריא. המעשים הקטנים מעצבים את חיינו בהרבה יותר מאשר הרעיונות הגדולים. זה מוכח מחקרית.
בתחום הדתי, מפלגת ש"ס הבינה זאת היטב, כאשר העלתה את קרנה של היהדות הספרדית באמצעות המעשים – מצד אחד הפוליטיקה, שהסיטה תקציבים למוסדות החינוך ומינתה רבנים בעלי זהות ספרדית, ומצד שני, הרבנות שניסחה הלכה ספרדית (ובהם ספרי השו"ת של הרב עובדיה יוסף וכמובן ספר הסיכום 'ילקוט יוסף' הפופולרי). כוחה הושג באמצעות עיצוב חיי המעשה של אנשיה, והתאגדותם באופן מעשי סביב זהות ספרדית.
גם כוחה הציבורי של חב"ד נזקף לכך. התנועה אמנם מציעה השקפת העולם, המיוסדת על ספר התניא וכתבי הרבי מלובביץ', אבל נראה שעיקר ההצטרפות אליה באה בעקבות הדוכנים שהיא מציבה המעודדים אנשים לקיום מצוות מעשיות, כמו תפילין וארבעת המינים, הפעילויות שהיא עושה בבתי חב"ד בכל מקום בעולם, וגם בתי הכנסת שהיא מפעילה בכל מקום בארץ. תבדקו ותמצאו: בכל בית כנסת של חב"ד יש אותה שגרה מעשית: החל מהנוסח המיוחד, עבור בלבוש ובנראות של הרב השליח, וכלה בסדר היום (תפילה מאוחרת, שיעור בכתבי חב"ד לפני התפילה ועוד).
גם החרדיות נבנית מכך. יש אצלה משקל לנראות ולהתנהגות החיצונית שאינו פחות ואולי אפילו יתר מהתכנים המרכזיים של היהדות. מי שיסטה מהקודים הקהילתיים ייחשב לפורץ גדר גדול בהרבה יותר מאשר מי שלא יחזיק בהשקפות הנכונות על א-לוהים, היהדות והמדינה. המעשים הקטנים – גם כשאין מאחוריהם דבר מלבד שליטה – חזקים יותר מאשר כל דבר אחר.
שונה הדבר בציונות הדתית. זו תנועה שמבוססת בעיקר על אידיאולוגיה. הציונות הדתית אוחזת בהשקפה מסוימת ביחס לארץ ישראל, לגאולה ולמודרניות, ושם טמון הכוח שלה. אי אפשר להתעלם מהרוח הגדולה וממסירות הנפש שמפעמת בחניכיה – אנשינו שלנו – בתחומים רבים. זה מגזר שחולם גבוה ומבקש משמעות עמוקה בחייו.
אבל, האם הציונות הדתית מצליחה לבטא את עצמה באמצעות המעשים? האם יש הלכה ציונית-דתית? למרות ניסיונות של כמה מהמובילים את התנועה לטעון שכן, נראה שהציונות הדתית לא מצליחה להוריד את האידיאולוגיה שלה לנורמות מעשיות מובהקות. עובדה היא: אם הספרדים לא יעזו לסטות מפסקי הרב עובדיה, חב"ד מפסקי שולחן ערוך הרב, והחרדים מהגדויילים שלהם, הרי שהציונות הדתית מסתמכת מבחינה הלכתית על כולם יחד. היא תאמץ פרקטיקות חסידיות, תסתמך על פסקים של הרב עובדיה, וגם תצטט 'גדולים' חרדיים. אין בה קודים של לבוש ואפילו לא סגנון אחיד של הכיפה. נציגיה הפוליטיים מפוזרים במפלגות שונות, וגם אורחות חייה מגוונים ושונים זה מזה. אין הלכה ציונית דתית במובנה העמוק. מלבד אמירת הלל ביום העצמאות, אין עוד פרקטיקה שמשותפת לכלל הציונים הדתיים באופן מובהק.
אין ספק שתופעה זו מעניקה עושר לתנועה, שאין למצוא כמותו באף תנועה דתית אחרת. הציונות הדתית פתוחה לכל וכוללת הכל. היא מאמצת לתוכה את הטוב שקיים בכל העולמות. אבל מצד שני, אי אפשר להתכחש למחיר שהיא משלמת על כך – בפוליטיקה, בהשפעה וגם בנציגות קטנה בממסד הרבני במדינת ישראל.
אינני רוצה קוד לבוש ציוני דתי. אבל כן הייתי רוצה יותר הלכה ציונית-דתית, כזו שתבטא את דרכה המיוחדת של התנועה בחיי המעשה. הגיעה העת לעסוק בכך.
