מירון ח. איזקסוןהשילוב בין ערכים הוא בדרך כלל מורכב. ככל שהערך אליו מתייחסים הוא יסודי יותר, כך תחולתו רחבה ומשמעותית יותר וממילא חייו "המשותפים" עם ערך נוסף אינם פשוטים. ניטול לדוגמא את האמת והשלום.
קשה לנו לחשוב על שני מושגים נעלים יותר בחיי האדם. ודווקא משום כך הגשמה מלאה של כל אחד מהם מקשה מאוד לא פעם על הגשמה מקבילה של משנהו. אדם או עַם המבקשים לבטא את "האמת" כפי שהיא נתפסת על ידם, מאד יתקשו למצוא גם את השלום הנכסף בחייהם האישיים או הלאומיים. וכן להיפך : חתירה ללא שום סייג לשלום עלולה "להציק" מאד לאמיתות יסודיות שלנו. אולי משום כך הניסוח בספר זכריה הוא "והאמת והשלום אהבו". כאשר האהבה פועלת את פעולתה היא "משבשת" או "מתקנת" את החישובים הרגילים, ורק במצב זה אמת ושלום מסוגלים לדור בכפיפה אחת להלכה ולמעשה.
פרשת "ויחי" מעמידה, לעניות דעתי, מפגשים מורכבים נוספים. הראשון הוא כמובן של חסד ואמת, כפי שהם באים לביטוי כבר בתחילת הפרשה בדברי יעקב ליוסף. מובן שהענין מתפרש בעיקרו "כחסד של אמת", דהיינו כקיום הבטחה לאדם לאחר פטירתו. אולם הצמד הזה מלווה אותנו עוד מימי אברהם אבינו, ושוכן בניסוחים שונים בתודעה של האבות. ראו אצל עבדו של אברהם המשתמש בדבריו במונח חסד ובמונח אמת. (כ"ד, כז ואחר-כך כ"ד, מט). מובן לנו שדרך החסד חורגת מחישובי הדין הרגילים ואף (לפחות במבט ראשון) אינה זהה לאמת.
אפשר לטעון שהשאיפה אינה צריכה להיות שילוב או תרכובת של הערכים המיוחדים האלה, אלא בחירה שונה מעת לעת ועל פי המצב, באחד מהם. אולם דומני שבכך נעשה לעצמנו חיים קלים למדי, או למעשה חיים חלקיים ואפילו שטחיים. הדרך אל חסד ואמת אמורה להיות משותפת והשיחה התבונית והרגשית בין השניים היא חלק משמעותי בדיבור היהודי. יעקב מבקש כאן מיוסף לדגול בשיתוף המתמיד בין השניים ולא לבטל את האחד מפני השני.
צמד לא פשוט נוסף בפרשתנו הוא של החיים והמוות. בני ישראל מצויים לאורך הפרשה בתחושה עזה של הצלה ותקווה וגם במצב של סכנת מיתה אישית (יעקב, יוסף) ולא עלינו גם לאומית (הישארות בגלות מצרים). אי אפשר להכחיש את החיים ואי אפשר בחיינו האנושיים להתעלם מהמוות. דומני שלא מעט מדברי יעקב במהלך הפרשה, ומדברי יוסף בתום הפרשה, הם תחושת המעבר המתמיד בין דורות ובין מצבים. מאז שאברהם הגיע לאמונת הייחוד שום דבר במשפחה זאת ובעם זה אינו ראשון לגמרי ואינו אחרון לגמרי. די לחוש כיצד יעקב מתאר ברגישות עצומה לבנו יוסף את מות רחל אימו. הקורא חש שממש ברגעי תיאור אלה פטירתה של רחל שבה על עצמה בתודעת שניהם. רחל "מתה עליו", ונשארה בו גם יחד. הוא היה אז "בדרך", והוא ממשיך את הדרך הזאת לתמיד. זאת אותה דרך שבפרשת "ויגש" מבקש לגביה יוסף מאחיו: "אל תרגזו בדרך". יעקב מכיר בסדר הלידה של בני יוסף אך גם מוכיח לו שסדר זה אינו נקבע רק בפעם אחת ויכולים להיות לו "עדכונים". יעקב אוסף את בניו ומודיע להם "את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". בתפיסתו מה שיקרה באירועים הוא מה שנקרא בכתובים.
התורה הזאת שהם ממשיכים בה היא תורת חייים, והפרשה הזאת העוסקת בפטירת יעקב ויוסף קרויה דווקא "ויחי", ונבואת יעקב לבניו נקראת עתה אך תתרחש ותקרֶה בעתיד בארץ אליה ישובו.
הצמדים האלה שאנו עוסקים בהם כאן מקשים אחד על השני אך גם מחיִים אחד את השני. ואולי גם בימינו הצמד המאתגר (עם כל ההבדלים כמובן) החל על מדינתנו: יהודית ודמוקרטית, יוכל להיות מושפע מכך לטובה.
