כיצד מקללים?

הדברים הקשים שהוטחו ביו"ר הכנסת החדש ובני קהילתו – ולא בפעם הראשונה – מפי ראש ישיבה ורב ראשי לשעבר, חלקם בשפת שוק, בלשון גסה ופוגענית במיוחד, מעשה מכוער של הלבנת פנים ברבים, עברו ללא תגובה של ממש. הגינוי המרכזי שנשמע לדברים הגיע דווקא מפי ראש הממשלה ולא מפי עמיתיהם הרבנים ושאר שלומי אמוני ישראל.

למרבה הצער ולמגינת לב, דברים נלוזים אלה מצטרפים למסכת קללות ארוכה שקיימת בעולם מבראשית. אכן, כאשר דברים בסגנון כזה יוצאים מפיהם של תלמידי חכמים, המתיימרים לייצג את ערכיה של תורה, הם מרחיקים ולא מקרבים, מעוולים ולא מתקנים, מרבים חילול השם ("מה הבריות אומרות עליו? פלוני שלמד תורה, ראו כמה מקולקלים מעשיו") ולא כבוד שמים.

מתורת ישראל למדנו, שגם כאשר נאמרים דברי ביקורת חמורים וקשים ביותר, לרבות דברי תוכחה כנגד פושעים וחטאים (ולמותר לומר שלא שמענו, בוודאי לא בעוצמות כאלה, את קולם של אותם רבנים שמתבטאים בסגנון ובתוכן דומה כלפי לוקחי שוחד וגנבים, אנסים ורוצחים, ושכמותם, ותובעים "לא לצרפם למניין"), עליהם להיאמר בלשון נקייה. בוודאי שאסור להם להגיע, כפי שהגיעו הדברים שנשמעו לאחרונה, עד כדי דה-הומניזציה של אדם. כל אדם, יהא אשר יהא, נברא בצלם אלוקים. השוואת יו"ר הכנסת ובני קהילתו – ולא בפעם הראשונה – ל"בהמות" רחמ"ל, מעידה על השפל שאליו הידרדר השיח הציבורי בישראל.

כאמור, כבר הורגלנו לכך שאנשי רחוב, וכמותם אנשי ציבור מסוימים, מדברים בסגנון זה, אך כאשר נשמעים הדברים מפי "בעלי תורה", הכאב והצער, הבושה והכלימה (ויש שיאמרו: בושה וגלימה) למשמעם גדולים שבעתיים.

גם כאשר נשמעה הקללה הראשונה בעולם, הקפיד בורא העולם לקלל את האדמה ולא את האדם (בראשית ג, יז): "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיך".

כך עושה גם יעקב אבינו בפרשתנו. לצד דברי השבח שהוא מרעיף על בניו, הוא מקלל בלשון חריפה ביותר את שמעון ולוי על מעשיהם בשכם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". ודוק: אין הוא מכנה אותם-עצמם "אנשי חמס" אלא מקפיד לומר "כלי חמס מכרתיהם". לדעת מקצת הפרשנים "מכֵרָה" היא שם נרדף ל"מולדת"- ארץ מכורתם, יש שפירשוה במשמעות "קניין", כלשון 'מכירה'; ויש שהסבו אותה למשמעות של 'כלי נשק'. וראו רש"י על אתר, בעקבות אחת משלוש ההצעות בבראשית רבה: "לשון כלי זיין, הסייף בלשון יווני מכי"ר". בעקבות הנוסח השומרוני לתורה, הציעו פרופ' משה בר אשר ואחרים להימנע מן הצורך להיזקק ללשון היוונית, ולקרוא תיבה זו כמנוקדת "מַכְרֵת" – והיא לשון כריתה, שמשמעותה מכוונת כנגד כלי החמס וכלי הזין של  שמעון ולוי, והם-הם אותם "בעלי החִצִים" ששטמו את יוסף וביקשו להורגו.

אכן, גם כאשר נוקט יעקב אבינו בלשון הקשה של "ארור", הוא מקפיד לומר "ארור אפם" ולא "ארורים הם". כפי שנתפרש כבר בתרגומי המקרא, "אפם" זה אינו 'החוטם שלהם' אלא "חרון האף" שלהם, רוגזם (בדומה לפסוק הקודם "כי באפם -בחרון אפם – הרגו איש", ולמקבילתו בסוף הפסוק: "ועברתם-כעסם"). וכפי שמדגיש רש"י על אתר: "אפילו בשעת תוכחה, לא קילל אלא את אפם, וזהו שאמר בלעם 'מה אקוב לא קבה א-ל'".

יתר על כן: בפירושו על אתר מפרש הרמב"ן, כי הזכרת היותם של "שמעון ולוי אחים" לא לחינם באה, אלא כדי לשבחם על האחווה שביניהם, ועל מסירות הנפש שלהם כלפי דינה אחותם: "אחים – בעלי אחווה, כי יֵחַם ליבם על אחותם. וילמד עליהם זכות כי בקנאתם על האחווה עשו מה שעשו". הווי אומר: אפילו בתוך קללתו מוצא יעקב אבינו מקום להמתיקה מעט, ולצד הגינוי מחפש הוא נקודת זאת במעשיהם הקשים ומשבחם בגין תכונותיהם הטובות.

ואין צריך לומר שלמרות ביקורתו החריפה, הנוקבת ויורדת עד שאול תחתיות, ממשיך יעקב אבינו לראות גם את שמעון ולוי כ"בניו" לכל דבר ועניין, מכיל ומכליל אותם בין שאר שבטים, ואינו מדיר אותם ח"ו ממשפחתו.

במקרה דנן, דווקא ה'מקולל', יו"ר הכנסת, נהג באצילות, כאשר אחז במידתם של חכמים, נעלב ולא עלב, שמע חרפתו ולא השיב, והסתפק באמירתו החשובה: "מוטב שאכשל מאה פעמים באהבת ישראל חינם מאשר פעם אחת בשנאת ישראל חינם".

(ויחי תשפ"ג)