הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)מלחמה היא שעת מבחן לאומית. היא מעמידה למבחן היבטים רבים של המערכת הלאומית. היא דורשת הירתמות של כל חלקי האומה, בשיתוף פעולה מלא. היא מעמידה למבחן את המכלול של כלל חלקי האומה: באיזה אופן נרתמו למלחמה, כיצד השפיעו על תוצאותיה ועל השגת מטרותיה. אך בתוך כך עומדים למבחן גם מידת הירתמותו של כל אחד מהם ותרומתו למלחמה.
כך גם במלחמה הנוכחית.
במבחן הלאומי בלטה בה מאוד תרומתה של הציונות הדתית, בהיקפי שותפותה בתוך מכלול הכוחות הלוחמים. חלקה בכוח הלוחם היה והינו הרבה מעבר לחלקה היחסי באוכלוסייה – בסדיר ובמילואים, וכך גם במחיר הכבד ששילמה.
עם ישראל מכיר בכך ויודע להוקיר תרומה זו, ולחבק את משפחות הנופלים והפצועים. אולם יש גם מי שמנסים לטשטש ולגמד עובדה זו בטענה שאין נכון לבדל, שכן כולם נלחמו יחד, וכי ציון עובדה זו יוצר פילוג. יש אף מי שמנסים לבזות בכינויי גנאי כגון "אוכלי מוות" ועוד.
מעבר לכך שמדובר בעובדה, יש כאן רובד עמוק יותר שחשוב להדגישו. עובדה זו לא צמחה יש מאין, ואינה תוצר של תחרות בין חלקי האומה – מי תורם יותר. היא תוצר של תורת בית המדרש הציוני־דתי הארץ־ישראלי, ברוחו של מרן הרב קוק זצ"ל, על כל סניפיו וגווניו; של תפיסת עולמו הרוחנית, שאותה הנחיל לציבור הציוני־דתי באשר לקדושתה של מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו", ולחובתנו לגלות אחריות ולתרום מעצמנו לעם ישראל ככל יכולתנו, ולהתגייס להגנתה, גם במחיר של סיכון חיים.
תורת בית מדרש זה חותרת לממש את הרעיון הבסיסי של "תורת ארץ ישראל" כ"תורת חיים" – תורה עמוקה ורבת עוצמה הנלמדת בבית המדרש, שאחד ממבחניה העיקריים הוא מידת השפעתה על חיי המעשה, של היחיד ושל האומה. זהו מימוש של העיקרון של: "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" – בחיי המעשה. גם במבחן הקשה של מלחמה וסכנת חיים.
זהו בית המדרש שבנה קומה רוחנית שבאה לידי ביטוי גם בדברים האימוניים רבי העוצמה שכתבו הנופלים, וגם במעמדים המעצימים של משפחות הנופלים – האלמנות והיתומים – אל מול אובדנם הקשה, ובדברי האמונה רבי העוצמה שבחרו לומר בשעתם הקשה.
כך גם מראות הלוחמים, בוגרי בית מדרש זה, בחזיתות השונות, אשר בשעות ההפוגה בין הקרבות שוקעים בלימוד תורה ומקיימים מעמדי קדושה והתחזקות יחד עם חבריהם משאר חלקי האומה.
מבחן זה מעמיד את בית המדרש הציוני־דתי, ברוחו של מרן הרב קוק זצ"ל, במקום היסטורי. הרוב יודע להעריכו, אך יש גם מי שמנסים לזלזל בו, לגמדו.
פנינו אל העתיד. המלחמה עדיין לא הסתיימה, ועוד נכונו לנו אתגרים. לקראתם עלינו להתחזק ולחזק. בית המדרש שלנו צריך להתעצם יותר ויותר, כלפי פנים וכלפי חוץ: בלימוד התורה על כל חלקיה, ובאופן מיוחד בבירור דרכי היישום של "התורה בחיי המעשה".
פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית בה אנו קוראים על פטירתו של יעקב ועל העברת האחריות להנהגת המשפחה ועתיד האומה ליוסף.
מלכתחילה בחר יעקב את יוסף מבין הבנים להעביר לו את התורה והמסורת שקיבל מרבותיו:
"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (בראשית ל"ז ג). "בן זקונים – ואונקלוס תרגם: 'בר חכים הוא ליה' – כל מה שלמד משם ועבר מסר לו" (רש"י שם).
מתוך כך נגזר גם שבבוא העת יעקב מוסר ליוסף את האחריות על המשפחה והאומה. בברכת יעקב לבניו מגדיר יעקב את החלק המיוחד ואת תרומתו של כל אחד מן הבנים לכלל המשפחה והאומה. יוסף הוא זה שיש ביכולתו לתרום למשפחה ולאומה את יכולותיו כמלך במצרים, ואת כישורי ההנהגה שלו, כדי להנהיגם: "בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מט כו). "נזיר אחיו – מלך על אחיו" (רשב"ם).
תפקיד זה נבע גם מכך שיוסף גילה אחריות כלפי אחיו, בשעת אמת, כאשר נגלה לאחיו: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה ה). האחים חששו שינקום בהם על המכירה, אולם יוסף, כמבוגר האחראי, אינו מעלה על דעתו כלל לפגוע בהם. אדרבה, הוא לוקח על עצמו את האחריות על עתיד המשפחה, ועל כך נזקפה לו זכות לדורות: "וזה כי בהיותו נזיר מועטר בנזר שליט בין אחיו, העידו מעשיו שהוא ראוי לקבל ברכות מאת הא-ל יתברך בלתי אמצעי, וכן היה זרעו במעלה קרוב לשבט המלכות, כאמרו: 'כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל' (הושע י"ג א), וממנו היה ראשון לשופטים ונבחר ראשון למלך, כאשר נחלקה מלכות בית דוד" (ספורנו שם).
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ
