יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')אינני יודע כמה קוראים קבועים יש למדור הזה, אבל אני מרשה לעצמי לכתוב כאן בהנחה שקראתם את סדרת המאמרים שעסקה בתפילה – סדרה שנמשיך אותה בשבועות הקרובים, והפעם מתוך רצון לא רק ללמוד את יסודות הסוגיה, ההלכתית וההיסטורית, אלא מתוך רצון להציע מודל הלכתי נכון לעת הזאת.
השאלה המרכזית שתעסיק אותנו היום ובשבוע הבא היא שאלת חובת התפילה. וליתר דיוק, חובתו של היחיד להתפלל בכל יום את שלוש התפילות, גם כאשר אינו שותף לתפילת הציבור בבית הכנסת.
כפי שראינו, חובה זו מופיעה בספרות שלנו החל מימי חכמי יבנה, ואחד המדברים המרכזיים בה הוא רבן גמליאל. "בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה", קובע רבן גמליאל, בניגוד לדעות חבריו התנאים, שחלקם העדיפו 'מעין שמונה עשרה' או בכלל לוותר על תפילת קבע (משנה ברכות פרק רביעי, משנה ג וד). במשניות הבאות באותו פרק ברור שמדובר באדם יחיד – לעיתים אדם הנמצא בדרכים (על חמור או בספינה) – ולא במתפלל עם הציבור, ובסוף הפרק נידונה שאלת חיוב היחיד בתפילת מוסף.
הראשוניות של הקביעות בפרק הזה מלמדת שלא הייתה זו מציאות הלכתית ותיקה, אלא תקנה חדשה למדי – והיא כוונה, יש להניח, בראש ובראשונה לעולמם של חכמים עצמם, ול'חברים', כלומר המעגלים המבקשים להדר במצוות, ונהנים גם מאוריינות גבוהה. עדות לראשוניות של תקנת תפילת היחיד נמצאת גם בסוף מסכת ראש השנה, כאשר אותם חכמים מתווכחים האם תפילת שליח הציבור נוספת על תפילת היחיד או מחליפה אותה.
התקנה הפכה מנהג חסידים ל'חובה', לפחות רשמית; והיא הותירה מחוץ לחובה את תפילת ערבית, שנותרה כ'רשות' – אבל בפועל נתקבלה כבר בדורות מוקדמים כחובה, מתוך מנהג הציבור. אבל כמובן הטלת 'חובה' היא יותר בגדר בלון-ניסוי מאשר בגדר חקיקה: בתחילה נענים לה רק מעטים, ובהמשך התקנה מתפשטת ו'תופסת'.
בפועל, אגב, ראוי להזכיר שבמשך דורות רבים התפילה היומיומית ביחיד לא הייתה נחלת הכלל: מהגברים היהודים שחיו בקהילות מסודרות היה מצופה שיבואו לבית הכנסת בקביעות, יום יום, ודרשות רבות מעלות על נס את המשכימים ומעריבים לבתי הכנסת; אבל יהודים רבים שחיו לבדם בין הגויים הכירו רק חלק מהתפילות, ועד להתפשטות הדפוס רק למעטים מהם היו סידורי תפילה או יכולת קריאה ממשית בהם. יהודים אלה התפללו בעיקר בימים בהם הגיעו לבית הכנסת שבעיר.
מסתבר שהמושגים 'חובה' ו'רשות' אינם חדים ודיכוטומיים. לעיתים 'חובה' היא דרישה הכתובה בספרים, אך מקוימת בפועל רק על ידי מעטים; ולעיתים היא הופכת למושכל-יסוד שמי שאינו נענה לה נחשב כעבריין. 'רשות' עשויה להיות המלצה רופפת – אבל גם עשויה, כמו שקרה לתפילת ערבית, להפוך לחובה בפועל.
דוגמה מעוררת מחשבה לפער שבין 'חובה' ל'חובה' נמצאת בשאלת חיוב נשים באותה תקנה של תפילה. המשנה אומרת דברים פשוטים וללא הסתייגות: "נשים… פטורים מקריאת שמע ומן התפילין וחייבים בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון". נשים חייבות אפוא בתפילה, לכאורה בדיוק כמו הגברים.
החיוב הזה לא מעורער, וממשיך להופיע בספרות ההלכה גם בדורות הבאים – אבל בפועל, כפי שכולנו יודעים, חובת התפילה 'חלשה' הרבה יותר אצל נשים. הפוסקים ביקשו ליישב את המנהג עם המקורות ולצמצם את חיוב הנשים – למשל, לקבוע שנשים חייבות רק בתפילה 'דאורייתא' (כלומר לא בתפילה הקבועה, בעלת הזמנים והנוסחים, שחכמים דיברו עליה) או שהן חייבות רק בתפילה אחת, בנוסח חופשי. אבל היישובים הללו עומדים בסתירה לדברי התנאים, שבפשטות לא ראו הבדל בחובת התפילה של היחיד בין גברים לנשים.
דומני שיש לנו כאן דוגמה ל'חובה' שלא 'תפסה'. היא לא תפסה, כי חובת תפילת היחיד קיבלה את כוחה מתפילות הציבור – ובהן לא ציפו מן הנשים להשתתף, ואף לא ספרו אותן למניין. השמש העיר את הגברים לתפילת הציבור, והם המשיכו להתפלל גם בימים בהם היו רחוקים מן הקהל; אך הוא לא העיר את הנשים ולא היה להן מקום בבית הכנסת – ולכן חובת התפילה הנשית נשארה אמורפית, ובפועל נחלתן של נשים מעטות בלבד. כמובן, מרכיב נוסף כאן היה האוריינות: הגברים, שציפו מהם להשתתף בתפילה בבית הכנסת וללמוד תורה, ידעו לקרוא את האותיות העבריות מגיל צעיר. הנשים – לאו דווקא.
כל זה מהווה רקע טוב לדיון שלנו – שמבקש לבחון מחדש את חובת התפילה של היחיד, זו שכעת נתפסת כחובה המוטלת על כל גבר יהודי בוגר, חובה שהייתה רבת ערך לשימור הזהות היהודית בדורות ארוכים של פיזור, ולהתרכזות במרחב הקודש בעידן שבו החול נתפס כמרחב כמעט מיותר. חובה שחיוני לבחון מחדש בדור הזה.
