מה המשמעות של מעבר מחובה לרשות

סיימנו את הטור הקודם באמירה שראוי לבחון מחדש, בדורנו, את חובת התפילה של היחיד, שנתפסת כחובה המוטלת על כל גבר יהודי בוגר. להלן – אולי בטור הבא – נדון בשאלה האם בכלל ניתן, והאם יש הצדקה הלכתית, 'לפתוח' את תקנת רבן גמליאל וחכמי יבנה, שלכאורה קבעו את התפילה כחובה (על גברים ונשים כאחד), קביעה שהתקבלה במנהג של עם ישראל במשך דורות – לפחות בכל הנוגע לגברים.

הפעם ברצוני לדון לא בהיבט של התקדים ההלכתי וסמכות השינוי, אלא בהיבט הפנומנולוגי: מה "עושה" החובה למנהגי התפילה, ומה תהיה המשמעות של הפיכת החובה הזו ל"רשות", מסוג אותם דברי רשות שיש מעלה וזכות בעשייתן, ושהמערכת החינוכית מדרבנת אליה.

נתחיל בהשלכות של ה'חובה'. ידועות ההשלכות החיוביות של חובת התפילה: השפה ההלכתית הלא מתפשרת של 'יציאה ידי חובה', גורמת לרבים לעמוד לתפילה – במצבים בהם לא היו עושים זאת אלמלא כן. כל גבר דתי מכיר את הסיטואציה של התארגנות לשינה, היזכרות בכך ש"לא התפללתי ערבית", ועמידה הרואית להתפלל. כל אמא במשפחה דתית מקנאה במשפחה היותר-דוסית, שבה הבנים קמים גם בחופש בשעה סבירה, כדי לא לאחר 'זמן תפילה'.

אין ספק: בהיבטי המסגרת, סדר היום והמשמעת, יש לחובה כוח שאין להמלצות, לחינוך ולדברי רשות חשובים ככל שיהיו. המשמעת הזו, כמובן, משרתת את העניין הקהילתי: כשאין די גברים שרואים חובה לעצמם להתפלל דרך קבע – קשה לאסוף אותם למניין או לקיים אותו בקביעות.

ואולי חשוב מכולם: החובה אינה מתחשבת במידת הריכוז של המתפלל הפוטנציאלי, העניין שלו בטקסט או הרלוונטיות של התוכן. בשל כך, יהודים רבים שיננו שלוש פעמים בראש את הסיפור שלנו, ויחד עם אזכורים בברכת המזון ובטקסים רבים אחרים, שבו וחזרו על היסודות: בחירת עם ישראל, יציאת מצרים, הזיקה לתורה, ובעיקר הציפייה לישועה הניכרת בתפילת העמידה. באופן זה ניתן לומר שתפילת הקבע "השיבה" אותנו לארצנו, שכן היא שימרה את גחלת הזיכרון והציפייה דור אחר דור.

אי התחשבות זו בריכוז ובעניין היא כמובן גם ה'מחיר' של אותו דגש על החובה המסגרתית. תפילת הקבע המשננת את הסיפור שלנו, עם יסוד החובה המונוטוני שלה, "התגברה" על יסודות אחרים של מהותה של התפילה – יסוד הכוונה והריכוז. מפורסמים דברי הרמב"ם בהלכות תפילה, פרק רביעי, כשהוא מתאר את כוונת הלב, שהיא מחמשת הדברים "המעכבים את התפילה אף על פי שהגיע זמנה":

כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך, הבא מן הדרך והוא עייף או מצר–אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים: שלושה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואחר כך יתפלל.

הלכה זו, המבוססת על דברי האמוראים, לא נוהגת בפועל כבר דורות רבים. ראשונים אחרים העירו, שאנו ממילא לא מכוונים כל כך – ולכן אנו מרשים להתפלל, ואף מחייבים להתפלל, גם כאשר אנו טרודים בעניינים שונים, באים מנסיעה ארוכה או עסוקים בהכנות לאירוע גדול. למעשה, ההיסטוריה של ההלכה העדיפה את המחויבות הטכנית על פני הכוונה – וביטאה בזה את האינטואיציה שאורח חיים מובנה עדיף על פני התעלות רוחנית, ושהתפקיד האמתי והעיקרי של התפילה הוא שימור הזהות היהודית והציפייה לגאולה בתוך דורות ארוכים של גלות.

זוכרים את הגבר המתארגן לשינה ונזכר שלא התפלל ערבית? ובכן, אם כעת יתלבש מחדש ויעמוד בתפילה, נדיר ביותר שיעשה זאת בכוונה. המסגרת ניצחה כאן את התוכן, ומי שהתוכן חשוב לו עשוי לראות בכך בעיה.

חובת התפילה של היחיד באה גם על חשבון מעמדה של תפילת הציבור. כאן אמנם יש הבדל ניכר בין אשכנזים לבני עדות המזרח: אצל האחרונים, תפילת הציבור נותרה העיקר, בין השאר משום שהכל נאמר יחדיו. ממילא, כאשר אדם מגיע באיחור, הוא נוטה להצטרף אל המתפללים באשר הם שם. לעומת זאת, יסוד חובת תפילת היחיד התבסס מאוד אצלנו האשכנזים, עד שנראה לעיתים שעבורנו תפילת הציבור אינה אלא אמצעי עבור היחיד להגיד דברים שבקדושה… כך, כאשר תפילת הציבור בעיצומה, נמצא לעיתים שמאחרים יארגנו לעצמם מניין משלהם, בניגוד לעיקרון ששעת תפילת הציבור הקבועה מראש היא שיש בה עת רצון ואליה ראוי להצטרף.

לו הייתה תפילת היחיד רשות – דבר של מעלה, שראוי להשתדל בו, אבל שאין עיקרו 'יציאה ידי חובה' אלא מימוש הערך – היינו מאבדים את היתרונות שבמסגרת, שהזכרנו קודם, אבל גם שבים לתפילה הנאמנה יותר ליכולותינו ומצבינו מבחינת ריכוז וכוונה, וכן לתפילה שמקומה מוצנע לצד תפילת הציבור ולא מתעלה עליו.

האם תפילה שהיא רשות תצמצם משמעותית את פוקדי בתי הכנסת? לעניות דעתי – לא; אבל על כך בשבוע הבא.