יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')כפי שהמודעות בעלון הזה יכולות להוכיח בנקל, יציאה לטיול בחו"ל היא מעשה מקובל מאוד – גם בקרב אדוקים שדורשים הכשרים מהודרים. למרות זאת, לנסיעה הזו נלווית תמיד איזו חמיצות קלה, בשל הטענה הרווחת לפיה על פי ההלכה אסור בעצם לצאת מן הארץ, אלא למטרות מוגדרות (רמב"ם הלכות מלכים פרק ה, בעקבות הגמרא בעבודה זרה יג, ואחריהם פוסקים רבים). הנושא העסיק רבות את ספרות התשובות של המאה ה-20, וגם פוסקים בני דורנו שמתירים – עושים זאת עם איזה 'קוועטש' של דיעבד, היתר שהיו מעדיפים שלא לתת.
לענ"ד, האינטואיציה הציבורית ש'זורמת' עם הטיולים לחו"ל (כמו גם עם נסיעות עסקים או לימודים) היא אינטואיציה נכונה – ואילו ראיית הדבר כאיסור היא טעות, שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסה נכונה של פסיקת הלכה בדור הזה.
נתחיל בקביעה שהפוסק הסופי של סוגיות הלכתיות הוא עם ישראל: מאי עמא דבר. אמנם, זו קביעה רעועה, שכן לעיתים אנו מוצאים שנקלט בציבור מנהג טעות, ופוסקים בדורות הבאים עוקרים אותו. וכמובן, מאז שהתגלגלנו למציאות הנוראה שבה חלק נכבד מעם ישראל התנתק מן ההלכה, וההלכה התנתקה ממנו – ההסתמכות על 'מנהג ישראל' הפכה לבעייתית (האם ניתן לומר שמנהג ישראל לחלל שבת? ואם כן, מה המשמעות ההלכתית של אמירה כזו?). ועדיין, העקרון לא איבד את כל תוקפו. כאשר נורמת התנהגות מסוימת תופסת לה אחיזה רחבה בתוך ציבור שמחויב לתורה ומצוות – מגמת הפוסקים צריכה להיות לבחון את האינטואיציה הזו בעין טובה.
pexels bibhash banerjee
אבל זה אינו העיקר. הבעיה העיקרית בפסיקה הרואה איסור ביציאה לחו"ל לטיול בימינו היא האנאכרוניזם. בעולם של חז"ל – שהם היסוד לאיסור הזה, שמקורו שנוי במחלוקת – יציאה אל ארץ אחרת הייתה מעשה דרמטי ונדיר, שעל פי רוב הוביל להשתקעות בארץ החדשה. אכן, הגמרא והפוסקים מדברים במפורש גם על יציאה "על מנת לחזור", ולא רק על הגירה – אבל גם יציאה זו "על מנת לחזור" קשורה בתנאי הדורות ההם: מתי מעט עשו זאת, הדרכים היו מסוכנות וארוכות, והחזרה מעולם לא יכלה להיות מובטחת. המציאות הזו הייתה המציאות הרווחת מן העת העתיקה ועד לפני הרף-עין היסטורי.
אגב: גם בתנאים הללו, כשיציאה לחוצה לארץ הייתה עניין כבד כל כך, התירו חכמים לעשות זאת (על מנת לחזור) לא רק למטרות כמו נשיאת אישה או לימוד תורה, אלא גם 'לרווח', כלומר לשם הגדלת ההכנסות; וכל הדיון על איסור טיול מושתת על ההנחה שמעמדו של טיול, מבחינת חשיבותו לחיי האדם ולרווחתו, נמוך ממעמדו של רווח כלכלי – הנחה משונה מאוד בעידן השפע שלנו.
ממילא ברור שאין דין 'יציאה' על מנת לחזור בימינו, בהן תנועה כזו היא עניין יומיומי ופשוט, כדין יציאה כזו בעבר. אבל לא מדובר רק בפער טכנולוגי, מהסוג שההלכה מיטיבה לרוב להתמודד איתו, אלא גם בפער תרבותי – דבר שלרוב ספרות ההלכה 'מבינה' רק באיחור ניכר.
כשאני אומר פער תרבותי אני מכוון לכך שבכל הארצות המפותחות כיום, חלק מההתפתחות הוא המרכיב הגלובלי. הן בתחום העסקי והתעשייתי, הן בתחום האקדמי והן בתחום הפנאי – החיים של בני העידן שלנו הם 'בינלאומיים'. אין כמעט מחקר שלא נעשה בשיתוף פעולה בין מוסדות ממדינות שונות, שלא לדבר על כנס אקדמי; אין חברה גדולה שאין לה סניפים או מרכזי פיתוח – או לקוחות – מעבר לים; וגם חיי התיירות והפנאי של כל העולם המערבי הם במהותם חוצי גבולות מדיניים. למעשה, לו היינו יכולים ללוש את חברתנו כפלסטלינה, ולעגן כאן נורמה של חברה שבה לא יוצאים מהארץ אלא לצורך גדול – היינו בעצם מנסים לכונן כאן חברה נחשלת. דבר שיכול להתקבל אם רואים את התורה כחוקים של מסדר דתי – אך לא אם רואים אותה כתשתית לתורת-עם.
בשוליים, לא מיותר לציין שיש כאן גם היבט של מאבק חינוכי על תרבות הפנאי. רבים מהרבנים שאוסרים על יציאה לטיול בחו"ל, אינם מבינים "מה יש לחפש שם". טיול הוא סוג של 'ביטול תורה', שבארץ ישראל מקבל המתקה על ידי קיום מורשת אברהם אבינו, "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה", טיול שיש בו ידיעה והתקשרות ואפילו יסוד של כיבוש, כפי שהיטיבו להבין תנועות הנוער הציוניות. לעומת זאת בחו"ל – מדובר בטיול שאין בו ערך 'דתי' מאלה שכתובים בספרים, ובעיני מחנכים ורבנים רבים הוא לא רצוי גם כי הוא מרחיק מתפילות סדירות במניין, מאתגר בתחומי הכשרות, השבת והצניעות, ובכלל מנתק את האדם מן השגרה המקודשת של חיי קהילה בישראל (אותה שגרה שרבים מהמטיילים זקוקים לניתוק ממנה כאוויר לנשימה…).
אך הלכה אמורה להיות התשתית הנורמטיבית של עם ישראל – ולא כלי לעיצוב תרבות מאוד מוגדרת הרלוונטית לחברה קטנה ואידיאולוגית, גם אם היא כזו שאנו אוהבים אהבת נפש.
('שבתון' מברך על הצטרפותו של ד"ר יואב שורק לשורות הכותבים הקבועים במערכת. מאמריו הם בבחינת דיון ענייני ולא כהלכה לרבים)
