תפילה בעולמו של המקרא

תהינו בשבוע שעבר האם העמידה לפני הא-לוהים בתפילה היא פעולה מתבקשת מתפקידו של האדם ומיחסיו עם בוראו. הצענו הבחנה בין תיאור האדם של פרק א' בבראשית, "איש ההדר" בלשונו של הגרי"ד סולובייצ'יק, ובין האדם של פרק ב', "איש האמונה" בלשונו. האדם הראשון הוא זה שמרוכז בתפקיד שהא-ל הועיד לו: לשלוט בעולם ולנהל אותו כראוי. כמי שנשלח למשימה וקיבל את כל הסמכויות, אין לאדם הזה צורך מוּבנה בדיאלוג עם המשלח, עם א-לוהים שנתן לו כח לעשות חיל; תפילה תדירה נראית אף כהפרעה לשליחותו, אולי אפילו כבריחה מהאחריות שנטל על עצמו.

אבל האדם של פרק א' הוא רק פן אחד של הקומה האנושית. ישנו גם האדם של פרק ב', שאינו רץ לעטות עליו את תפקיד הניהול של העולם, ותחת זאת הוא מתבונן בעולם בפליאה וחש את סוד את הא-ל המסתתר בו. האדם השני אינו 'בורח' מעולמו הקיומי אל עולם העשייה, ואינו נותן לעליונותו על שאר הנבראים להסיח את דעתו מחולשתו המובנית, מנזקקותו ומבדידותו. הוא קורא שמות, עסוק מאד במערכות היחסים שלו (יצירת האשה מתוארת בפרק ב' כעניין שצומח מתוך בדידות זו), ונמצא בדיאלוג ישיר עם א-לוהים – דיאלוג המתחיל בציווי וממשיך לאשמה ולכפרה. האדם השני, מסביר הרב סולובייצ'יק, הוא 'עפר מן האדמה', שרק הדבקות בא-לוהים מפיחה בו חיים וגאולה.

נניח רגע למודלים האוניברסליים ונצלול אל תוך התורה שלנו, אל מקומה של התפילה בחיי גיבוריה. בניגוד לרושם שנוצר בפרשת הבריאה הראשונה, א-לוהים אינו עוזב את העולם בידי האדם; הוא נשאר להשגיח מאחורי הקלעים – ולכן נשאר כתובת לפנות אליה בכל עת שהאדם עומד בפני אתגר הגדול ממידותיו. זוהי האמונה היסודית של המקרא: יש עם מי לדבר, ויש בשביל מה.

את נח לא שמענו מתפלל. את אברהם כן, אבל לא תפילה שבאה מתוך היזדקקות טבעית של האדם, אלא רק תפילה מול התערבויותיו של א-לוהים בעולם (אבימלך, סדום). אצל יצחק מצינו תפילה במילה אחת סתומה ('ויעתר'), ורק אצל יעקב אבינו מצאנו דיאלוג תפילתי של ממש: האחד בבוקר שלמחרת החלום בדרכו לחרן, והשני ערב פגישתו עם עשו. התפילה האחרונה היא משוכללת, ומזכירה לנו מעט את תפילותנו שלנו. יש בה שבח, הכרה באמת, הקטנה עצמית, בקשה, והזכרת ההבטחות: "א-להי אבי אברהם וא-להי אבי יצחק… קטונתי מכל החסדים… הצילני נא… ואתה אמרת היטיב איטיב עמך…".

אך כמובן תפילתו זו של יעקב מסתדרת היטב גם עם הסנטימנט של איש ההדר שהצגנו קודם. אין זו תפילה הנעשית לשם הדביקות בא-לוהים, וגם לא תפילה של שחרור מאחריות. זו פנייה אל א-לוהים שכבר הבטיח משהו קונקרטי ליעקב, בהתגלויות יזומות מצידו; וזו פנייה שמתייחסת למה שמעבר לכוחו של האדם. יעקב עוסק בהצלת עצמו, בדורון ובמלחמה – אבל יודע שלא הכל תלוי בו, ומצרף לפעולה שלו גם את התפילה.

באופן כללי, שאר גיבורי ספר בראשית אינם מתפללים מיוזמתם. לא רק עשו המגלה כי נגנבה בכורתו, אלא גם יוסף, הנותן נאום אמוני מרשים כשאשת פוטיפר מעמידה אותו בניסיון – אבל איננו מתפלל לקבל עזרה משמים; גם בהיותו בבור האסורים, הפנייה היחידה שלו בבקשה לצאת היא אל שר המשקים המשתחרר. גם גדול נביאנו, משה, מגיע לקשר עם א-לוהים מתוך ההתבוננות שלו במדבר, והיחלצותו לגאול את העשוקים – ורק לאחר שא-לוהים פונה אליו ומייסד עמו דיאלוג, מתחיל גם משה לפנות אל א-לוהים באופן שיכול להיראות לנו כתפילה.

במלים פשוטות: האפשרות לתפילה קיימת. בעמדם מול מציאות קשה, או גזירה א-לוהית, יודעים אבותינו להתפלל אל ה'. א-לוהים אמנם נתן לאדם בחירה חופשית והובלה בעולם, אבל הוא נותר משגיח ומגיב, הן לתפילות המופנות אליו והן לזעקות העשוקים ('ויזעקו ותעל שוועתם אל הא-להים' [שמות ב כג] 'והיה כי יצעק אליי ושמעתי כי חנון אני' [שמות כב כו]). למרות זאת, זו אינה דרך הפעולה העיקרית של האדם. אם בימי האבות רק נביאים התפללו, הרי שבמהלך הדורות אנו מוצאים שאפשרות התפילה מגיעה לכולם (כבתפילת חנה, ואחר כך בתפילת שלמה ביחס לפוקדי בית המקדש) – אבל כך או אחרת אין התפילה מרכיב בסיסי בעבודת האדם ובמצופה ממנו. בתורה שקיבלנו ביוצאנו ממצרים לא נכללה מצווה של תפילה, בוודאי לא סדורה ומנוסחת, והטקסטים היחידים שהוטל על האדם לומר לפני ה' הם מקרא ביכורים ('ארמי אובד אבי… והנה הבאתי את ראשית פרי האדמה') ווידוי מעשרות ('ביערתי הקודש מן הבית…'), שתי מצוות הקשורות בלוח השנה החקלאי, ומובאות יחדיו בראשית פרשת כי תבוא.

מי שפותח את שערי התפילה לרווחה, מחוץ למערכת המצוות – הוא ספר תהלים, שאכן מהווה עמוד שדרה של סידור התפילה של כולנו.