אוראל רוני-בללפני שנתיים התגוררו בקריית שמונה 24 אלף תושבים, היום גרים שם כ-17 אלף איש – כ-7,000 איש עזבו. כתוצאה מכך, העסקים בקריית שמונה קורסים, ובמערכות החינוך לא כל בתי הספר נפתחים, כי אין תלמידים. מצוקת תושבי ובעלי העסקים בצפון קשה מתמיד. ובכל זאת, יש כמה תוכניות לשיקום, והרבה מאוד תקוות שהצפון יפרח בשנית
מלחמת חרבות ברזל, שפרצה ב-7 באוקטובר 2023, ומבצע 'חיצי הצפון' מול חיזבאללה שבלבנון, שהתנהל בין 19 בספטמבר 2024 עד 27 בנובמבר 2024 – רוקנו את הצפון מיושביו, חבל ארץ שגם ככה לא חווה את תור הזהב בעשור האחרון. יותר מ-7,000 תושבים (ויש אומרים יותר מ-8,000), מתוך 24,000, לא שבו לביתם בקריית שמונה – מה שמצמצם את היקף האוכלוסייה ב-20%. ההשלכות על כך הן כמובן בכל תחום – ביטחון, כלכלה ומסחר, חינוך, קהילה, תרבות, תיירות ועוד.
"גר במקום הכי יפה בארץ"
מנחם הורוביץ, עיתונאי ואיש תקשורת מוכר, הוא תושב קריית שמונה מסור מאז 1977 (כמעט 50 שנה!). במלחמת 'חרבות ברזל' והוא ומשפחתו פונו למרכז הארץ. "4 שעות אחרי שהוכרזה הפסקת האש, כבר חזרנו לעיר", הוא מספר. "מאז אנחנו שם, למרות כל הקשיים. היינו בטוחים שכולם יחזרו, אבל היו הרבה מאוד אנשים שפחות האמינו בהפסקת האש".
אבל לא רק הפקפוק בהפסקת האש מנע מאזרחי הצפון לחזור לביתם, תחושת הביטחון התערערה לגמרי בקרב התושבים, ומסתבר שיש לה עדיין הצדקה מסוימת. "הייתה הרגשה בקריית שמונה שהמלחמה עם לבנון הסתיימה, אבל לצערנו הרב מדי פעם עדיין נשמעים קולות מלחמה", משתף מנחם בעצב. "שומעים בלילות תותחים יורים. אנשים, שההורים שלהם בנו את קריית שמונה בשנות ה-50 ונשארו לגור בעיר, לא רוצים להמשיך לחיות כל ימי חייהם באווירה של מלחמה ובכל ערב לקבל החלטה אם הילד יישן בחדר שינה שלו או במקלט. לדעתי, זו עוד סיבה שרבים לא חוזרים לעיר. אני לא מאשים, אני רק אומר שזו הסיטואציה".
בנוסף, תושבי צפון רבים מעדיפים להישאר בביתם החדש כי מרכזי בריאות, תרבות וחינוך מפותחים יותר במרכז. "בזמן המלחמה אנשים מהצפון גרו שנתיים במרכז הארץ, ופתאום גילו שמערכות הבריאות ובתי הספר מושקעים יותר במרכז, שיש הרבה יותר אפשרויות של תרבות במרכז", מסביר מנחם. "לכן, הם קיבלו החלטה להישאר במרכז וליהנות ממה שרוב האוכלוסייה בישראל נהנית מדי יום".
למרות כל הקשיים, מרבית האוכלוסייה של קריית שמונה נשארה או חזרה הביתה – כ-80%. "מרבית התושבים שנשארו מנסים להתמודד עם הסיטואציה החדשה בקריית שמונה", מסביר מנחם. "הם מנסים לחיות את קריית שמונה כפי שהיא ולא מתכוונים לעזוב אותה, ומקווים שיהיו פתרונות כלשהם".
"אדם שגר בקריית שמונה – לדעתי, הוא גר בשמורת הטבע של מדינת ישראל, זה אחד המקומות היפים ביותר", מוסיף בחיוך העיתונאי הוותיק. "את זה הוא יודע רק אחרי שהוא חי שנתיים במרכז הארץ. אני גר במקום הכי יפה בארץ. כאן זה איכות חיים. הרי אנשים מתכננים חודשים לבוא לצימר בצפון, פה אתה חי בצימר כל החיים. לכן, יש אנשים שנשארים". למרות החיבה והזיקה הרבה של מנחם לקריית שמונה, הילדים שלו קבעו את מושבם מחוץ לצפון. "יש לנו שלושה ילדים. הם מאוד רצו להישאר כאן, אבל הייתה בעיה קשה מאוד של תעסוקה. ועדיין, הם כל הזמן באים לקריית שמונה".
נוסף על נוי הצפון, יש משפחות שנשארות שם מטעמי אידיאולוגיה וציונות, ומשפחות שעוברות לשם מסיבות אלה. "יש משפחות רבות מאוד, כולל משפחות מהציונות הדתית, שקיבלו החלטה לעבור לקריית שמונה", אומר מנחם. "בעיקר אנשים מבוגרים וגם משפחות עם ילדים. הם משמשים פה בתפקידים כאלה ואחרים".
"שומעים בלילות תותחים יורים. אנשים, שההורים שלהם בנו את קריית שמונה בשנות ה-50 ונשארו לגור בעיר, לא רוצים להמשיך לחיות כל ימי חייהם באווירה של מלחמה"
"המדינה שכחה אותנו"
שלמה אפל הוא בעלים של חברה להפקת טיולים "נופש ופנאי", תושב הקיבוץ געתון שבצפון כבר כמעט 30 שנה. "אני משרד הנסיעות הדתי הראשון שהבין שלא צריכים להיות במרכז בשביל למכור טיולים. החלטתי שאני רוצה להתמקם בגבול הלבנון, ומצאתי מקום בקיבוץ געתון". בהמשך הוא גם הקים שם את ביתו.
הוא מספר על המגורים המגוונים בקיבוץ. "אני אדם דתי שומר מצוות, ואני יושב בקיבוץ של השומר הצעיר. יש לי בית כנסת פה, יש לי ספר תורה, במלחמה הוא היה פה כל הזמן. החיים של דתיים וחילונים יחד זו המשימה שלי בחיים".
במלחמת "חרבות ברזל" הקיבוץ פונה רק בחלקו – הנשים, האימהות הצעירות והילדים – פונו, והגברים – נשארו בקיבוץ, חלקם בכיתת הכוננות, או נקראו למילואים. לאחר כחודש, המצב התייצב ויחידה צבאית באה ללוות אותם, אז האימהות והילדים חזרו הביתה. זה התאפשר כמובן גם הודות לחיבוק הקהילתי החם. "איזו רמה של תרבות ועזרה הדדית, ואיזה חוסן זה לגור בקיבוץ. התנדבנו, הפעלנו בית ספר. באמת רמה מדהימה של התארגנות", אומר שלמה בסיפוק.
לפני 20 שנה, כשפתח את המשרד, פרצה מלחמת לבנון השנייה. "חטפתי פה מכה רצינית, ואחר כך הגיעה הקורונה, ואז שוב מלחמה – שהכתה קשות בעסקי התיירות", משתף שלמה. "אנשים לא נסעו לחו"ל, וגם לא באו מחו"ל, אז לא הייתה עבודה. הרבה הזמנות ופרויקטים מדהימים בוטלו ברגע האחרון. המדינה פיצתה אותנו ונתנה לנו חודש אחד להגיש תביעות במסלול האדום (מתווה פיצויים ליישובי ספר; א"ר) אבל לא דנה בהן, אלא נתנה לנו מקדמות ואמרה לנו 'תסתדרו'. כשלושה חודשים אחרי המלחמה, המדינה שינתה את המסלול של הפיצוי והפסיקה את המסלול האדום, שכלל נזק עקיף. שני תחומים הוחרגו והורשו עדיין להשתמש במסלול האדום, והם תיירות וחקלאות".
"אני לא נחשב תיירות מבחינתם, כי בהגדרה תיירות זה מי שיש לו חדרי צימרים או בתי מלון", הוא אומר ומשתומם על ההחלטה שלהם. "הרי אני במהותי תיירות! והתיירות נעצרה בצפון, וגם למדתי קורסים של משרד התיירות בעצמו".
מסתבר, שעמותות בתחום התיירות אכן מקבלות סבסוד מהמדינה, אבל מאחר ששלמה הוא בעל עסק פרטי, הוא לא זכאי לכך. "יוצא שכאילו אני משלם מיסים למדינה בשביל שיתחרו בי. אני חסיד של הפעילות הזו, אבל הם כורתים לי את הענף שאני יושב עליו", הוא קובל בצער.
שלמה הוא לא היחיד שנפגע. "לפני שבועיים קיימנו פעילות של תיירות פנים, הוצאנו עובדי מפעל ליום כיף ברמת הגולן. הגעתי לריינג'רים – חצי מהם לא פעילים, מסעדות סגורות, הר בנטל סגור, המדריכים הקוליים תקולים. זה מאוד מאכזב. לקחתי חיים של שליחות, הלכתי לגור בצפון, ואנחנו מרגישים כאילו עזבו אותנו, המדינה שכחה אותנו. אנחנו עקשנים, אנחנו רוצים לחיות פה. אבל המדינה צריכה לעזור לעסקים שלנו בצפון כדי שיישארו לגור בו!".
קושי נוסף שאותו מתאר שלמה הוא מחסור קיצוני בכוח אדם. "העובדים שלי התפנו מביתם או שהם מקבלים דמי אבטלה. הכל נופל עליי ועל עובדת אחת, אנחנו קורסים. אני עובד 18 שעות ביום, הלילה לא ישנתי".
אילו פתרונות אתם מציעים לשיקום העיר?
מנחם: "המדינה צריכה לתת תשובה מיידית לגבי עתיד קריית שמונה. צריך להבין שברגע ש- 7,000 איש לא נמצאים בעיר, אז גם אם המדינה תשקיע פה מיליארדים – זה לא יעזור. אין אנשים אז אין קונים, אין בתי ספר, אין מסחר. לדעתי, צריכה להתקבל החלטה לפטור את קריית שמונה ממע"מ, כמו באילת. ברגע שזה יקרה, הרבה מאוד אנשים יעברו לקנות בקריית שמונה, עסקים יתאוששו, בעלי עסקים שסגרו את עסקיהם בקריית שמונה ועזבו את העיר – יחזרו אליה. וכשהם חוזרים, גם הילדים שלהם חוזרים איתם, כלומר ייפתחו מחדש מוסדות חינוך. הכל מתחיל ונגמר בזה".
שלמה: "אני מחזק את ההמלצה הזאת. העוגן של אילת זה תיירות, כך גם כל העסקים בצפון שעובדים בתיירות, מסעדות, סוכני נסיעות, אטרקציות – יש לפטור אותם ממע"מ. ככה יהיה כדאי לקנות אצלנו, אנשים יגיעו אלינו במיוחד. בנוסף, אחרי המלחמה הכל השתנה, ולכן המדינה צריכה להצמיד לכל עסק פרויקטור שינסה לעזור בגיוס כוח אדם, לעשות ריסטארט לעסק, כולל חידוש רישיונות ועוד. המדינה צריכה לעשות גם בתחום השיווק – אין לי כסף לפרסם בכל שבוע. אם המדינה הייתה עוזרת לי לפרסם, הייתי יכול לקחת יותר פרויקטים. לבסוף, כדאי להגדיר ולהכריז על עבודה בתיירות כעבודה מועדפת. כל זה ימנף את הצפון".
"העובדים שלי התפנו מביתם או שהם מקבלים דמי אבטלה. הכל נופל עליי ועל עובדת אחת, אנחנו קורסים. אני עובד 18 שעות ביום, הלילה לא ישנתי"
"לא מצליחים להרים את הראש מעל המים"
היעדר האופק התעסוקתי בצפון הוא כבר משבר הגירה לאומי. האכזבה מהשיקום האיטי והעמקת הפערים מול המרכז מוציאים את הרוח מהמפרשים של החוזרים. גם אלה שכן חוזרים – מתקשים למצוא עבודות. הבעיה מוחרפת עקב המרחקים הגדולים בין מוקדי התעסוקה בפריפריה, ובעיקר – חוסר התאמה מוחלט בין המשרות הקיימות לבין תחומי העניין והשאיפות של הדור הצעיר.
הנתונים מדברים בעד עצמם: מחקר עדכני של מכון "דיירקט פולס" עבור ארגון "לב בגליל", שנמסר מאת שירה לורנץ-ריינר, מקדמת מדיניות וחקיקה בעמותת 121 – מצביע על כך ש-83% מהצעירים בצפון שוקלים או רוצים לעזוב את הגליל, כשהתחושה הרווחת היא שמי שנשאר "גוזר על עצמו חיים בינוניים".
"הנתונים הללו חושפים את הליבה האמיתית של המשבר: 100% מהמשיבים בגילים 18-29 ציינו את נושא 'התעסוקה ואפשרויות הקידום' כגורם המהווה עבורם מכשול למגורים בצפון", קובעת שירה. "במילים אחרות: הצעירים לא בורחים מהגליל בגלל האיומים הביטחוניים, אלא כי אין להם תעסוקה רלוונטית ואפשרויות קידום. אם המדינה לא תתעורר ותספק פתרונות תעסוקה אמיתיים, היא תאבד את הצפון לטובת הגירה שלילית מסיבית".
"ברור לכל הגופים העוסקים בשיקום בעקבות המלחמה – שהבסיס לשיקום אמיתי של נכי צה”ל, נפגעי פעולות איבה, מפונים ומילואימניקים, הוא שיקום תעסוקתי", מוסיפה שירה. "תעסוקה היא לא רק מקור הכנסה, אלא חלק מרכזי בבניית חיים חדשים: חזרה לשגרה, השתקעות, חיזוק תחושת המסוגלות והיציבות, ויצירת משמעות יומיומית. הכשרה מקצועית היא אחד הכלים המרכזיים עבור כך, וביכולתה תוך פרק זמן קצר יחסית להעניק מקצוע חדש וליצור אופק תעסוקתי איכותי ללומדים. לכן, במסלולי שיקום שהמדינה יוזמת עבור אוכלוסיות אלה, הכשרה מקצועית היא כלי מרכזי המוצע, ובצדק: זהו הצורך המיידי והבסיסי של המשתקמים".
אבל המציאות לא פשוטה: רבים מהזכאים לשיקום תעסוקתי מתקשים למצוא הכשרות איכותיות באמת, כאלה שנבנו עם מוסדות הכשרה כדי להבטיח מקצועיות, אך מכירות את צורכי המעסיקים באזור, כדי שבתום ההכשרה ניתן יהיה למצוא עבודה ראויה.
"אסור שהמאמץ העצום שמשקיע אדם משתקם ברכישת מקצוע חדש יסתיים במפח נפש -כאשר ההכשרה אינה תואמת את דרישות השוק המתחדש, או כאשר פשוט אין לו אופק תעסוקתי רלוונטי באזור מגוריו", היא טוענת.
שירה מציינת שדווקא בנקודה זו, אנו נתקלים בבעיה מבנית עמוקה: "ישנו כשל שוק בעולם ההכשרות. מעסיקים קטנים ובינוניים שבאזורים מסוימים הם המעסיקים המרכזיים, אינם מצליחים להרים את הראש מעל המים, לבדוק אפשרויות צמיחה וחדשנות בתוך העסק ולפתח אותם, כדי להכשיר עובדים ולגייס חדשים שיניעו את הצמיחה. בנוסף, אין להם מספיק עובדים להכשיר כדי להוציא לפועל הכשרות. הם צריכים עזרה, תכלול, מעטפת והכוונה. הפתרון הנכון והמהיר ביותר לכשל השוק הקיים בצפון, הוא מתן סיוע ממוקד שמחבר בין עסקים, מוסדות הכשרה ולומדים".
לדבריה של שירה, המדינה צריכה להקים מנגנון אזורי, שבאופן פרואקטיבי יגיע לעסקים קטנים ובינוניים יזהה אפשרויות צמיחה וחדשנות של העסק, יצרף מוסד הכשרה מקצועי ואיכותי שידאג להתאים את ההכשרה המדויקת, ויצרף לומדים להכשרה עם השמה בקצה. מהלך כזה יוביל לצמיחה של העסק ולתעסוקה רלוונטית עבור משתקמים וצעירים.
"עם פרוץ המלחמה, ג’וינט תבת והאשכולות האזוריים בצפון ובדרום החלו לבנות תשתית כזאת – במימון פילנתרופי", אומרת שירה. "כעת הגיע הזמן שהמדינה תאמץ את המודל, תבסס אותו ותשקיע בו משאבים ראויים. רק כך נוכל להבטיח שלכל האוכלוסיות הללו יהיה מענה מהיר, איכותי, ומוביל לעבודה אמיתית בקצה".
"הצעירים לא בורחים מהגליל בגלל איומים ביטחוניים, אלא כי אין להם תעסוקה רלוונטית ואפשרויות קידום. אם המדינה לא תתעורר ותספק פתרונות תעסוקה אמיתיים, היא תאבד את הצפון בגלל הגירה שלילית מסיבית"
דבר השר
זאב אלקין, השר במשרד האוצר שאחראי על שיקום הצפון והדרום, מתייחס לקשיים המפורטים בכתבה, הראשון הוא עזיבת התושבים. "אכן, קיים אתגר אמיתי. חווינו מלחמה מאוד לא פשוטה בצפון שארכה שנתיים, וכתוצאה מכך לא כל התושבים בצפון חזרו הביתה. יחד עם זאת, הנתונים הסטטיסטים הפתיעו לטובה. שיעור החוזרים של תושבי הצפון שפונו היה קרוב ל-90%. בקריית שמונה האחוז יותר נמוך מהממוצע – קרוב ל-80%, ולכן ברור שהפער הזה מייצר אתגר לעסקים, כי פתאום יש להם פחות 20% לקוחות".
הקושי השני שהוא מתאר נוגע לכך שלא הושלמה קבלת הפיצויים לכל בעלי העסקים. "אמנם מס רכוש נתן מקדמות לעסקים בהיקפים של 75% מהיקף הנזק בלי יותר מדי בירוקרטיה. אבל הסגירה הסופית של החשבון הפכה איטית יותר בעקבות מבצע 'עם כלביא', אז הועברה עיקר הפעילות למרכז הארץ בגלל היקף הנזקים שם. זו חצי הכוס הריקה שאיתה צריך להתמודד".
"תוקם אוניברסיטה בקריית שמונה. זה אירוע דרמטי ליכולת להשאיר צעירים בעיר ולכלכלה העירונית. אותם 20% תושבים שלא חזרו – במקומם יבואו אלפי צעירים, לקוחות עתידיים של העסקים"
חצי הכוס המלאה
"הממשלה משקיעה סכומים מאוד גדולים בצפון. ברור שזה ייקח זמן עד שזה יספק תוצאות, אבל בסוף זה ישתקף גם בפעילות העסקים", טוען השר ומפרט: "היום אושרה החלטת ממשלה בתחומי חקלאות מים וסביבה, עם השקעה של כמעט חצי מיליארד שקלים בחקלאות, שהוא תחום חשוב במיוחד בישובים הכפריים באזור הגבול. העסקים החקלאיים נפגעו מאוד השנה מבצורת. לפי ההחלטה, ייבנו מאגרי מים שימנעו הישנות של המצב הזה ויבטיחו מקורות מים לחקלאים. ההחלטה כוללת פתרונות נוספים לאתרי טבע ועוד".
"נכון לעכשיו, מתוך תקציב של 12 מיליארד שקלים לטובת קו העימות שמוגבל ל-5 השנים הקרובות, בתוך שנה אחת הצלחנו להעביר החלטות ממשלה בהיקף של יותר מחצי מהסכום! הכסף הזה כבר הוקצה ואושר בממשלה, והוא מועבר לשטח בהתאם לביצוע", מבשר אלקין אך מסתייג. "אולם, אחת מהבעיות שאיתן אנחנו מתמודדים היא קושי בביצוע, במיוחד של רשויות מקומיות שמעולם לא קיבלו כאלה תיקים תקציביים. זה אתגר שהרשויות לומדות להתמודד איתו".
השר מציין דוגמאות למהלכים אסטרטגיים לטובת פיתוח הצפון. "תוקם אוניברסיטה בקריית שמונה. זו החלטת ממשלה שהכסף כבר משוריין עבורה. זה אירוע דרמטי ליכולת להשאיר צעירים בעיר ולכלכלה העירונית. אותם 20% תושבים שלא חזרו – במקומם יבואו אלפי צעירים, לקוחות עתידיים של העסקים".
החלטה נוספת היא סבסוד קרקעות למילואימניקים. "היום מילואימניק יכול לקבל קרקע ביישובים האלה ב-50 אלף שקלים ולבנות את ביתו. זה יגרום לצמיחה דמוגרפית משמעותית ביישובים האלה ולתוספת אוכלוסייה, שתרוויח ממנה גם קריית שמונה כי האוכלוסייה הכפרית בגליל המזרחי רואה בה מרכז. בעוד כמה שנים, המצב בעיר יהיה הרבה יותר טוב ממה שהוא היה לפני המלחמה. אני מבין שתושבים רוצים וצריכים פתרון כאן ועכשיו, אנחנו מנסים לעזור להם, אבל לא תמיד הכל עובד באופן מיידי", הוא מוסיף.
יש לך בשורה גם לעסקים הקטנים והבינוניים?
"הבאנו תקציב למשרד הכלכלה לעזור גם לעסקים קטנים ובינוניים וגם לתעשייה. משרד הכלכלה מתחיל להפעיל אותה עכשיו. בעיניי, הפתרון האמיתי לעסקים הוא צמיחה דמוגרפית, הגדלת כמות הלקוחות. ולכן, הפיכת קריית שמונה לאוניברסיטאית תביא לצמיחה דמוגרפית משמעותית וללקוחות חדשים. היעד ששמנו לעצמנו, שבנוי על טבלאות מאוד מחושבות, הוא תוספת של 100 אלף תושבים בכל שנה באזור קו העימות".
השר מתייחס אף לפתרונות שהמליצו מנחם ושלמה, כמו פטור ממע"מ וסבסוד כוח אדם. "פטור ממע"מ בוודאי היה יכול לקדם את העסקים, אבל יש התנגדות נחרצת של דרגי המקצוע ברשות המיסים, שחושבים שבשונה מאילת – בצפון אין קו מפריד באופן ברור, וזה יביא להרבה מקלטי מס. לגבי עבודה מועדפת, ההגדרות של עבודה מועדפת היום הן מאוד ארכאיות. אני מאוד מקווה שיבצעו בהן התאמות, כדי לעודד את הצעירים לבוא דווקא לצפון".
על תחושת הביטחון שמנחם הזכיר, הגיב אלקין: "אני חושב שהדבר הכי מסוכן שיכול להיות לתושבי הצפון זה חזרה לשקט מדומה. כדי להבטיח ביטחון אמיתי, ישראל צריכה להמשיך במדיניות שלה עד היום, שהיא אכיפה מאוד נחושה. שלא ניתן לחיזבאללה להרים ראש ולהתעצם בגבולנו הצפוני".
השר מציין כי ישנן תוכנית נוספות לשיפור הגליל המערבי: בתחום השכלה גבוהה, שדרוג בית החולים בנהריה, בניית פארק הייטק בתחום רפואה וביוטק בנהריה, תוכנית גדולה בתחום התיירות שנמצאת בעבודה ועוד. "אין לי ספק שהמציאות בצפון תשתנה בצורה דרמטית. זה דורש אורך רוח ואמונה בחזון הזה", מסכם השר בחיוך.
