אביהוא פסרהרבה דובר על הדור הצעיר ה'סרוג' שלנו – שהוא לא מספיק טוב, שהוא מפונק ועצלן, שהוא מכור למסכים, ושחשוב להם החומר הרבה יותר מהרוח. האומנם?
שוחחנו עם שלושה מצעירי המגזר הדתי לאומי על פערי הדורות. בשביל להגיע לעתיד טוב יותר, חייבים להקשיב למה שהם אומרים – ויש להם מה לומר
תקופות שונות מייצרות חברות שונות וסגנונות שונים. בדרך כלל, הדור המבוגר יותר רגיל להתלונן על החוצפה והסגנון של הדור הצעיר יותר – על העצלנות, הפינוקיות, האגו וחוסר המיקוד שלו. לכל תלונה מצטרפים גם הוכחות ואירועים שמייצגים בדיוק את התלונה, וזה קורה לא מעט. עם הזמן, הדור הצעיר גדל ומתברגן עד שמגיע השלב בו הוא עצמו הופך להיות המבוגר שמתלונן על הדור הצעיר ממנו.
יש כאלו הטוענים שגם הדור המבוגר היה בעייתי באותן הנקודות של הדור הצעיר של היום, יש כאלו שאומרים שזה קורה בגלל התמודדויות שונות שלא היו בעבר, ויש כאלו הסוברים שההידרדרות היא אמיתית לגמרי ואנחנו חיים תמיד במעין 'ירידת הדורות'.
אולם, השנתיים האחרונות שברו את הפרדיגמה הזאת. כולנו נוכחנו לגלות את אומץ הלב והגבורה יוצאת הדופן של צעירי הדור בעת מלחמת 'חרבות ברזל', ובמיוחד צעירי המגזר – שהתגייסו, ולצערנו גם נהרגו – למען העם, הארץ והמדינה, בשיעור גבוה מיחסם באוכלוסייה. האליטות הערכיות של המדינה כיום הן משפחות משרתי המילואים ושלל האנשים הצעירים שפועלים בדרך כזו או אחרת כדי להביא אותנו למצב ולמקום טובים יותר. לא נדיר למצוא היום אדם בן 60 ומעלה, שמתלהב ומכבד בחור צעיר בן 26, שבדיוק חוזר מעוד סבב מילואים.
דם חדש זורם
בימים האלו ממש ילדי שנות ה-90 (גילאי 25-35) הם הדם הצעיר שפועל ברחובות, במשרדים, בצבא, ביוזמות השונות, ובכל פעולה כזו או אחרת שמטרתה להשפיע על המצב ולהטות אותו לטובה. בגלל הניסיון הדל יחסית והגיל הצעיר, רובם עדיין לא נמצאים במוקדי הכוחות ובעמדות ניהול בכירות ודומיננטיות, אבל הם כן אלו שממלאים את שורות החיילים, הפעילים והעמדות הצמודות לעמדות הבכירות. כמה שנים קדימה – והדור הזה יוביל בפועל את המדינה, הצבא, התקשורת והחברה.
לא רק הבולטים ואנשי הכוח הם האנשים הקריטיים. מעבר לעמדות הספציפיות, הדור הזה ממלא בעיקר את הרחובות. בסופר, במשרדים, בהוראה, בהייטק, בבחירות, בגדודי המילואים, בשכונות ובשלל מקומות עבודה שונים – הדור הזה מבסס את עצמו בהימצאות שלו בכל מוקדי החיים השונים שיש בחברה שלנו. הדעה שלו הולכת ותופסת יותר ויותר משקל והדרך שבה הוא מסתכל על כל מה שקורה כאן היא שתקבע לאן כולנו נגיע בסופו של דבר. בשביל להבין איך הוא רואה את ההווה והעתיד שלנו, חייבים לשמוע אותו.
אלחי אגסי, בן 31 מאבני חפץ, נשוי ואב, עוסק כמפתח תוכנה בחברת הייטק. כמו רבים, גם הוא מושפע מכל מה שקורה לנו בשנתיים האחרונות. "אני מחובר מאוד, מתעדכן מדי כשעה. המקור שלי להתעדכן הוא בעיקר מהטלגרם. כל מה שקורה כאן מעסיק אותי מאוד, כי חשוב לי לקבל תמונה כמה שיותר רחבה על המצב כדי לגבש דעה".
בשונה מאלחי, מיכל פויסט, בת 35 משוהם, דווקא פחות צורכת חדשות. היא נשואה ואם לשלושה, ועוסקת כחוקרת במעבדה בבי"ח שניידר. דווקא המלחמה גרמה לה לצמצם את צריכת החדשות, בצורה משמעותית. "מאז 7 באוקטובר, כדי להגן על הנפש שלי, המעטתי מאוד בצריכת חדשות. בעלי רועי הוא לוחם במילואים – לחם בגבול הצפון, בלבנון ובעזה. אני נשארתי עם שני ילדים קטנים (השלישי נולד לפני 3.5 חודשים, בעיצומו של סבב מילואים בעזה). לכן, אפשר לומר שאנחנו מושפעים מאוד מהמצב במדינה – ברמה האישית והמשפחתית".
בעניין הזה, מתייחסת מיכל לחוק הגיוס: "העובדה שציבור גדול אינו לוקח חלק, וקיים חוסר שוויון בנטל – היא קשה מאוד. זה מכעיס ומדאיג, וזה הגורם לסבבים חוזרים ונשנים של מילואים, המאתגרים אותנו ברמה הזוגית, המשפחתית, התעסוקתית ועוד".
"ספקטרום רחב של גישות"
שגיא צדוק, רווק בן 28 מראשון לציון, הוא מדריך רכיבה טיפולית וסטודנט לפסיכולוגיה. הוא עצמו מאוד מחובר ל'חרבות ברזל' – הוא חייל מילואים שעשה סבבים בעזה ובשומרון, ולמד בעבר בישיבה בשדרות, כך שהרבה חברים שלו גרים באחד המקומות שנפגעו והושפעו ביותר מהלחימה.
"המצב השפיע עליי מאוד, אתגר אותי באופן אישי וב״ה עכשיו בהתפתחות", מספר שגיא. "לדוגמה, ביחס למצב ברור לי שצריך הכרעה אמיתית, והכרעה כזו תהיה רק בהתיישבות בעזה. הרגש הוא מנוע חזק מאוד. אני משתדל לתת לו מקום ניכר, יחד עם שכל ודעה שמכוונת מה ׳מתאים וטוב׳ ומה פחות".
אחד האפיונים של הדור הצעיר הוא הגיוון הרב בהיבטים שונים, מבחינה דתית, פוליטית ועוד. "העקרונות בהם אני מאמין משפיעים על הדעות שלי, אבל לרוב דעתי לא נחרצת לכיוון אחד", אומר אלחי, ומיכל משתפת: "אני בן אדם לא נחרץ לאף כיוון. אני מחשיבה את עצמי מורכבת זהותית ופוליטית. לא מגדירה את עצמי לא ימין ולא שמאל. אני מרגישה שהציבור הדתי לאומי הוא ספקטרום רחב מאוד של גישות, דעות ומחויבות הלכתית. הרבה שנים היה לי קשה להכליל את עצמי מהמגזר כי גדלתי בבית שאינו 'מיינסטרים', אבל היום אני מבינה שחלק מהיופי של המגזר הוא השונות הגדולה שקיימת בו, תוך שמירה על אורח חיים דתי ולאומי. אני חושבת שהציבור הדתי לאומי גדל להיות ציבור גדול ומאוד-מאוד מגוון, שאינו נושא דעה אחת או קו מחשבה אחיד, בניגוד לשנים קודמות".
שגיא מציין פער נוסף בין הצעירים למבוגרים: "המבוגרים פחות בעד ׳הרפתקאות׳, ונראה שיותר מעדיפים נחת ורוגע במקום מהלכים גדולים שיכולים לשנות את המציאות באופן משמעותי". האמירה הזאת מלווה בהרבה ביקורות של תפיסת 'הקונספציה' דווקא בקרב מקבלי ההחלטות המדיניות והביטחוניות בעלי העבר העשיר והפז"ם הארוך. רוב מוחלט של מנהלי הביקורות כלפי אנשי ה'קונספציה' אלו אנשים מהדור הצעיר.
ישנן לא מעט סיבות שיכולות להסביר את הפער הזה. מעבר לגיל שמהווה גורם משפיע, גם החוויות שעברו על כל דור מסמנות עליו צלקות וסימונים שונים. "אני חושב שהדור שלנו פחות מושפע מטראומות ציבוריות שנוכחות מאוד בדעות של הדור המבוגר, ולכן מסוגל יותר להתבונן על המציאות ממבט שאינו מחנאי בלבד", טוען אלחי. "כי השנים עושות את שלהן. לא רק במובן של 'הזדקנות', אלא בעיקר במובן של ניסיון וקשיים שמייצרים תפיסת עולם בהתאם. הדור הצעיר גדל בתקופה טובה יותר מהדורות שלפניו. גם היא מורכבת כמו קודמותיה, אבל היא בעלת עושר גדול ביחס למה שהיה כאן לפני.
chang-duong
ומה בדבר ההשלכות של הפער? מה הדור הזה עתיד לעשות כאן שעוד לא עשו לפניו? לפי שלושתם, אלה לא הפעולות עצמן כמו שזה התפיסה, הערכים ונקודת המבט. "הדור שלי מקדם את החיבור לזהות, למשמעות, לערכים יחד עם הרצון לחיות בצורה גדולה יותר, ולא רק כדי לשרוד", מסביר שגיא. "נראה שההשפעה בעבר הייתה לבנות כאן מדינה שלא רק מבוססת מבחינה חומרית, אלא מונעת באופן משמעותי מרוח גדולה וחיבור לישראליות".
צריך לזכור: בני ובנות 25-35 עדיין לא נמצאים בעמדות המפתח בכירות, ולכן ההשפעה שלהם מוגבלת, נכון לעכשיו. "הדור הצעיר עדיין נטול השפעה ציבורית כמעט לחלוטין", אומר אלחי. "אני רוצה לקוות שבעתיד הוא יידע לקחת אחריות ולייצר חיבורים עם ציבורים שונים בעם, מתוך אחריות לכלל עם ישראל ולדורות הבאים".
"אנחנו הולכים למקום חיובי"
ומה לגבי הציבור הדתי לאומי שבתוך הדור הזה? גם הוא משופע מאותם תהליכים כמו אחיו משאר הציבורים. אם זה המילואים, הנתינה וההתנדבויות, היוזמות, היציאות לרחוב והצורך לברר עמדה בכל כך הרבה סוגיות שונות. יש לצעירי הציבור הדתי לאומי הרבה מה לתת לחברה הישראלית.
"זה דור שהתבגר בתקופה יציבה יחסית" אומר אלחי, "ולכן הוא יכול להוביל מתוך ביטחון בעתיד המדינה ומתוך אופטימיות". אולי אופטימיות היא אחד הדברים הנצרכים ביותר להמשך, אבל גם בשביל להשיג אופטימיות צריך לעבוד קשה. "נכון לעכשיו", אומר שגיא, "המצב עצמו מורכב וקשה. בטווח הקצר נראה שהמדינה הולכת לכיוון פחות טוב. בטווח הרחוק, הודות לרוח גדולה, צימאון לחזור למקורות ישראל, אני מאמין שנגיע למקום טוב יותר".
"לצערי, המורכבות של המציאות גורמת לקיטוב ולהשטחה של השיח. הלוואי שנהפוך אותו למורכב ועמוק יותר", אומרת מיכל, אבל לא מתוך ייאוש. "ללא אופטימיות אי אפשר לחיות כאן. אני מאמינה שאנחנו נעשה את המציאות לטובה יותר".
אלחי מסכים עם מיכל. גם לדעתו המצב מורכב, אבל המבט האופטימי מאפשר לנו לראות כיוונים עתידיים אפשריים. "אני מאמין שהמדינה הולכת למקום חיובי מאוד. יחד עם זאת, יש כמה סכנות שיכולות לפגוע מאוד בעתיד המדינה ויגרמו לנו נזק גדול אם לא יטופלו".
בסיכום הפערים בין הדורות, אנחנו רואים בצורה ברורה את הקשיים והמגבלות יחד עם האפשרויות לעתיד טוב יותר בעזרת הדור הצעיר. דווקא מגע בין הדורות יכול לאפשר לשיתוף פעולה, שיוביל אותנו למציאות מבורכת יותר.
"הייתי אומר תודה לדורות שלפני ומאחל הצלחה לדורות הבאים. אני מאמין שהציבור הדתי לאומי ככלל הוא מקום מדהים לגדול בו, וצריך להכיר תודה, ויחד עם זאת לקחת אחריות, להכיר בפגמים שיש גם אצלנו ולתקן אותם כדי שהילדים שלנו יגדלו למקום טוב עוד יותר", מייחל אלחי.
נראה שהסיכום של שגיא מדייק את המסר של כולם יחד: "אנחנו מאמינים שאפשר להתקדם, לחזור למקורות ממקום אמיתי שמפיח רוח, חיים ושמחה, ממקום בריא שלא מכבה כוחות, אלא מצמיח אותנו. המטרה היא לא רק לשרוד, אלא לחיות. אנחנו מעריכים את הדורות המבוגרים, וברור לנו שבזכותם אנחנו חיים ומחוברים לטוב".
