אביטל דואן שמולי (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)ספרי ילדים שמספרים על דמות מיוחדת, ציטוטים יומיים שמחזקים את עבודת המידות, ספר תורה שמלווה מטיילים בערבה, ומופעי שירה שממשיכים את החלום – יוזמות הנצחה מיוחדות לנופלי "חרבות ברזל" הן הרבה יותר מאנדרטת זיכרון, הן המשכיות רוחנית-אמנותית
מדי בוקר, אלפי אנשים מקבלים הודעה בקבוצת ווטסאפ עם ציטוט אחד – משפט שכתב חייל לפני שנפל, מחשבה קצרה על החיים או על אמונה; במקביל, באולם קטן בתל אביב, מתכנסים מאות אנשים להקשיב למופע שירה שמוקדש למוזיקאי צעיר שלא הספיק להגשים את חלומו; בגני ילדים ברחבי הארץ, ילדים מתוודעים לדמויות של גיבורים דרך ספרי ילדים; ובפינת חמד בערבה מתכנסת קבוצת מטיילים לקרוא בספר תורה, לזכר איש שטח שנהרג בקרב. מלחמת "חרבות ברזל" הביאה עימה גל של יוזמות הנצחה מסוג חדש – כאלה שמבקשות לא רק לשמר זיכרון, אלא להמשיך לחיות את מה שהנופלים האמינו בו, אהבו ויצרו.
"אנשים גדלים מהמפגש איתו"
את השבוע פתחתי עם המשפט מעורר ההשראה: "למצוא תחביב שיזין את אותם צדדים בנפש, שמצד הבריאות הנפשית על האדם לפתחם". זהו ציטוט של עמיחי ונינו ז"ל, שאת דברי חוכמתו אני מקבלת מדי יום בקבוצת ווטסאפ המונית אך שקטה.
סמ"ר עמיחי יעקב ונינו נהרג ב-7 באוקטובר 2023, בגיל 22. הוא שירת בחטיבת הקומנדו ביחידת מגלן. עם תחילת המתקפה בשמחת תורה, הוא הוקפץ עם יחידתו מהבסיס בג'וליס לעוטף עזה. הם הגיעו לקיבוץ כפר עזה, והחלו לנהל לחימה ולעבור בין הבתים על מנת לטהר אותם ממחבלים. לאחד הבתים נכנס מפקד הצוות, איליי עדני ז"ל, יחד עם חייל נוסף, כאשר עמיחי וחייל אחר מחפים עליהם מבחוץ. באחד החדרים בבית ארב מחבל, שירה במפקד הצוות ופצע אותו קשה.
עמיחי חילץ את המפקד יחד עם חברי הצוות שלו, והם העבירו אותו לנקודת איסוף נפגעים. מרגע שהגיעו לשם, עמיחי עשה כל שביכולתו על מנת להבטיח שרכב חילוץ יגיע בהקדם האפשרי. זאת, כאשר כל אותו הזמן הוא מפעיל לחץ על פצעיו של המפקד כדי לעצור את הדימום. כשהגיע רכב החילוץ, עלה עמיחי יחד עם מפקדו והמשיך להילחם על חייו, עד שנפצע בעצמו מצרור יריות שירו מחבלים לעבר הרכב. זמן קצר לאחר מכן, נקבע מותו של עמיחי.
"קצת קשה להכניס את הדמות של עמיחי בכמה משפטים, דמות אדירה ואין-סופית", מקדים ואומר איתי ונינו, אברך בישיבה הגבוהה בבית אל, אחיו של עמיחי. "עמיחי היה אדם מיוחד, אח מדהים, אהוב על המשפחה והחברים שלו. אדם עמוק ורגיש, שחי עבודת ה', אדם פשוט ונעים לסובבים אותו, מלא כוחות חיים ואנרגיות חיוביות. אח גדול במלוא מובן המילה, שמדריך ומלווה. עמיחי היה כותב המון, יש לו כמה שירים מאוד עמוקים ומרגשים, וגם היו לו מחברות ופנקסים שהיה כותב בהם חשבון נפש – יושב עם עצמו ובודק במה אפשר להתקדם. היה לו מאוד חשוב החיבור לעצמו, וגם את זה הוא עשה דרך הכתיבה".
תוך כדי השבעה, בני משפחת ונינו נחשפו לכל מה שעמיחי כתב והבינו שיש להם אוצר גדול ביד. "מייד התחלנו לאסוף את כל הכתבים ולשכתב את כל מה שבכתב, וראינו שהגענו לכמות גדולה מאוד של כתבים", מספר איתי. "במהלך השלושים, חבר'ה מהנוער של קצרין הציעו לנו להקים קבוצת ווטסאפ שבה יישלח כל יום משפט אחד של עמיחי, וככה יותר אנשים יוכלו להיחשף לדמותו. ככל שעבר הזמן, ראינו שאנשים צמאים לכתבים של עמיחי, היה פשוט ביקוש אדיר! אנשים חיפשו רוח וכוח, אנשים חיפשו אמת, ויש משהו בכתבים של עמיחי שפשוט נכנס פנימה ומשנה הכל".
ככה נפתחה לפני כשנתיים קבוצת הווטסאפ הראשונה "חיזוק יומי לזכר עמיחי", וב"ה כיום יש כבר 14 קבוצות כאלה. חברים בהן מעל 14,000 איש(!). "יש כמובן עוד מיזמים", מוסיף איתי. "הקמנו אתר עליו, אפשר לחפש 'עמיחי ונינו' בגוגל. למשל יש חוברת של כל הכתבים שלו, יש ספר מסילת ישרים עם 400 הערות של עמיחי במהדורת כיס וכריכה קשה, ויש ספר עם סיפורים לילדים ולנוער על דמותו של עמיחי. לא מזמן גם יצא לאור סרט על דמותו שנמצא ביוטיוב, 'רואה ארץ ומחפש שמיים', ויש מחזה על הדמות שלו. אנחנו מרגישים שעמיחי כל כך רלוונטי לדור שלנו, ואנשים גדלים ומתמלאים מהמפגש עם הדמות שלו. זה ממלא אותנו ונותן לנו כוח להמשיך ולהפיץ את האור הגדול שלו!".
איך לעמיחי הייתה כזאת חוכמת חיים, בגיל כל כך צעיר?
"שאלה גדולה שאנחנו שואלים גם את עצמנו, אין לי תשובה ברורה. יש נשמות גדולות שה' שולח בשביל לכוון אותנו, ואנחנו מרגישים שעמיחי הוא אחד מהם. כן אני יכול לומר שלימוד התורה, חשבון הנפש והחתירה המתמדת שלו לגלות מי הוא, ולחשוף את הנשמה שלו, כנראה פתחו לו הרבה פתחים של חכמה והבנת החיים".
"ככל שעבר הזמן, ראינו שאנשים צמאים לכתבים של עמיחי, היה פשוט ביקוש אדיר! אנשים חיפשו רוח וכוח, אנשים חיפשו אמת, ויש משהו בכתבים של עמיחי שפשוט נכנס פנימה ומשנה הכל"
"דרך יצירתית להתמודד עם אובדן"
עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', הקימו האחיות מרק מיזם מרגש – ספרים שהן מפיקות בהשראת אישיותם וסיפורם של הנופלים, ומיועדים להעביר את ערכיהם, אהבתם ואומץ ליבם בצורה נגישה ורכה לילדים, ודרכם גם לשאר בני המשפחה והחברה.
רות כהן-מרק, 42, אמנית, סופרת ומאיירת המתגוררת בישראל, ושולמית מרק, 30, אמנית ומעצבת המתגוררת במיאמי, שתיהן אימהות לשניים. שולמית היא לוחמת קרקל בעברה. בתחילת המלחמה הן החלו לכתוב ולהקדיש טקסטים ללוחמים, למשפחות שכולות ולאזרחים שנרצחו או נהרגו במלחמה. בהמשך החלו להפיק את הספרים ומציעות שירות של כתיבה, עריכה, איור, גרפיקה – והרבה הכלה.
רות, אשת מילואימניק בעצמה ("סבב חמישי או שישי… הפסקתי לספור"), אומרת כי "לגעת בשכול זה לגעת בפצע פתוח וכואב, אבל אם מגיעים דרך עולם תמים ונקי, קל יותר להתמודד עם האובדן. אנחנו מאמינות שהספרים הללו אינם רק כלי הנצחה אלא גם גשר בין הדורות, והם דרך יצירתית ומרגשת עבור המשפחות השכולות להתמודד עם האובדן".
מבין הספרים שיצאו לאור במסגרת המיזם, בהוצאת "גלילי": "אבא שלי לוחם", שהוקדש לילדי גדוד לוחמי מילואים והודפס ב-600 עותקים; "מפונים מהבית" – לזכרה של החיילת אופיר שושני ז"ל; "המלך צדק והאפרסק למלכה" – לזכרו של סמ"ר איתי מרציאנו ז"ל; "אדון עם אפרוחים" – לזכרם של ברי ומירה איילון ז"ל שנרצחו בכפר יובל; "החיים על פי מתן" לזכרו של מתן זנטי, שנרצח בנובה; ״אגדת הנמרים״ לזכרו של הלוחם אבי חובלאשווילי ז״ל ועוד.
בנוסף, האחיות מרק משתפות פעולה עם מיזמי הנצחה נוספים, ובהם "הנצחה בשמחה" של המורה אופיר כהן מהגליל העליון. במסגרת שיתוף פעולה זה, הן איירו 38 דיוקנאות של נופלים לקראת מעמד של טורניר לזכרם של הנופלים, ואף עיצבו ערכת קלפים ובהם משפטים מעוררי השראה שהם אמרו. למשל: "כשקשה מרימים את הראש, לא את הידיים" – מוטו של סמ"ר איתי מרציאנו ז"ל; "להיות הגלגל כשצריך אותי, לא משנה מה המשימה", ששינן סמ"ר תומר יעקב מזרחי ז"ל.
"לגעת בשכול זה לגעת בפצע פתוח וכואב, אבל אם מגיעים דרך עולם תמים ונקי, קל יותר להתמודד עם האובדן. אנחנו מאמינות שספרי הילדים האלה אינם רק כלי הנצחה אלא גם גשר בין הדורות"
"להפיץ קדושה במדבר"
ליהיא קרואני, ממושב הזורעים ליד טבריה, חובקת בחיוך בן בכור, בן 3 חודשים, ושמו לביא דור. "הוא נקרא על שם אחי לידור. וגם השם מסמל בעיניי את הגבורה של הדור – של אחי וחבריו שיצאו להגן על עם ישראל", היא אומרת.
"אלה היו מילואים ראשונים שלו", נזכרת ליהיא. "הוא היה אמור לצאת למילואים בלי קשר למלחמה. ערב לפני המילואים, הוא חטף התקף אלרגיה מסַכֶנְת חיים ואושפז בבית החולים. למרות ששוחרר ממילואים על רקע מצבו הבריאותי, לידור התעקש לצאת למילואים ולהשתתף במלחמה שפרצה. זה היה יותר מתפקיד עבורו – זה היה עניין של שליחות ואחריות, והוא לא היה מוכן להחמיץ את ההזדמנות להגן על הארץ והאזור שכל כך אהב. כשחברה שלו אמרה לו – 'מה אתה צריך את זה? יש אנשים אחרים שמגויסים', הוא ענה לה: 'אם כל אחד יגיד 'אני לא', אז מי ילך להילחם על המדינה?' הוא הלך למילואים, ושחררו אותו הביתה. חובשים אמרו לו: 'לך הביתה, תשתחרר'. הוא הלך הביתה, נטל את הכדורים בכל יום כמו שצריך, הבריא – וחזר למילואים. הוא עשה הכל כדי להחלים כמה שיותר מהר ולהצטרף ללחימה עם חבריו".
במהלך הפעילות המבצעית האינטנסיבית בצפון הרצועה, רס"ל לידור יוסף קרואני, לוחם בגדוד הנדסה קרבית, וחברו לצוות חשפו מנהרות שבהן התגלו גופות חטופים, וגם התגלה בהן מידע רב על הפיקוד של חמאס. בה' בטבת תשפ"ד, 17 בדצמבר 2024, קצת אחרי חנוכה, נהרג לידור כתוצאה מפגיעת ישירה של טיל קורנט בהאמר שבו שהה. בן 23 היה במותו.
"לידור אהב לטייל ברחבי ארץ ישראל במיוחד במקומות לא שגרתיים, אהב לטבול בגבים ובמעיינות נסתרים. אחרי הצבא, הוא רכש אופנוע שטח וטייל בכל רחבי הערבה. זה העניק לו שמחה, חירות ועצמאות רבה", מספרת ליהיא. "האהבה לארץ ישראל הייתה טבועה עמוק בנשמתו. הוא לא רק טייל בה, הוא חי אותה בכל רמ"ח איבריו. החל מילדותו במושב מבקיעים שבדרום הארץ, דרך המעבר לאילת בגיל חמש – הטבע והמרחבים היו חלק מהותי מחייו. האהבה הזו לארץ לא הייתה רק גיאוגרפית – היא הייתה גם ערכית ורוחנית. לידור האמין בארץ ישראל, באנשים החיים בה ובערכים שהיא מייצגת".
ביום חמישי שעבר, מלאו שנתיים לנפילתו. לאחר האזכרה הכניסו בני המשפחה לישיבה התיכונית שבה למד, ישיבת צביה אילת, ספר תורה מיוחד – ספר תורה למטיילים. מטיילים שירצו לקרוא בתורה – במדבר, ביער, ליד מעיין או בשטח פתוח – יוכלו לשאול את הספר בתנאים מוקפדים לפי ההלכה ובאישור רבנים למטיילים ולקבוצות שיבקשו להשתמש בו. בני משפחה וחברים מכל הארץ הגיעו לאירוע הכנסת הספר, כדי לכבד את זכרו של לידור ז"ל ולכבודה של התורה.
כיצד נולד הרעיון להוציא ספר תורה למטיילים לזכרו?
"לידור היה מחובר לארץ ישראל ולתורת ישראל, איש שטח שהקדיש את חייו לחיבור בין אהבת הארץ לאהבת התורה. הנצחתו בדרך של ספר תורה למטיילים שיטיילו במרחבי המדבר והערבה, תמשיך את דרכו ותפיץ קדושה במדבר".
"אנו זקוקים בעת הזאת בעיקר לחיבור, לאחדות ולאהבת חינם, כפי שהשאיר לנו לידור בצוואתו, בהודעה שהשאיר לחבר: 'כל אחד זה צבע אחר, כל אחד מכניס משהו אחר. והצבע שלך חסר, אחי'", מוסיפה ליהיא.
"לידור היה איש שטח שהקדיש את חייו לחיבור בין אהבת הארץ לאהבת התורה. הנצחתו בדרך של ספר תורה למטיילים שיטיילו במרחבי המדבר והערבה, תמשיך את דרכו ותפיץ קדושה במדבר"
"מרגישים את שאולי איתנו על הבמה"
"שאולי היה האדם שמכניס את האור לחדר. גם כי הוא קירח וזה גרם לו לזרוח, אבל בעיקר כי הוא היה נכנס לכל מקום תוך כדי שהוא שר בקולי קולות, מלא כריזמה וחוש הומור. מגנט לכל מי שלידו. הוא שר בכל מצב, ורצה להיות זמר. היה לו המון ביטחון עצמי, והוא ידע שהוא יוכל להגשים את החלום שלו ולהיות על הבמות הכי גדולות בארץ. הצעד הראשון להגשמת החלום היה ההשתתפות שלו בתוכנית 'הכוכב הבא'", מתארת מיכל גרינגליק, זמרת ויוצרת ואחותו של סרן (במיל') שאול גרינגליק ז"ל, קצין בגדוד בחטיבת הנח"ל.
שאולי השתתף בתוכנית הכישרונות כשהוא על מדי צה"ל והצליח לרגש את השופטים כשביצע את שירו של חנן בן ארי, "עטלף עיוור". הוא ויתר על המשך ההשתתפות בתוכנית כדי להמשיך ולהילחם עם חבריו לפלוגה. פחות מחודש אחרי אותו אודישן, בי"ד בטבת תשפ"ד, 26 בדצמבר 2024, הוא נפל בקרב בצפון רצועת עזה. בן 26 היה במותו.
שאולי ומיכל הם חלק ממשפחה שמחה מרעננה, של שני הורים וחמישה אחים ואחיות – משפחה אופטימית ומוזיקלית מאוד. "המשפחה שלנו לא התחילה להופיע ולשיר רק מאז ששאולי נהרג", מבהירה מיכל. "תמיד היינו משפחה מוזיקלית, ששרה ביחד מגיל מאוד צעיר, ושאולי היה הזמר המרכזי. הייתה לנו הופעה משפחתית עוד לפני הקורונה שקראו לה 'אינלי מושג, תשאל את אמא' – מופע שבו אמא שלי מספרת על דילמות ותובנות בהתמודדות עם ילדים, ואבא היה עושה סת'לבט ובדיחות על זוגיות וגידול ילדים. אנחנו, חמשת הילדים, היינו מצטרפים אליהם בין כל קטע ושרים שירים ביחד. ככה שלהופיע לא היה חדש. כן חידשנו את המופע אחרי ששאולי נהרג, ועשינו מופע חדש. קראנו לו 'החיים ממשיכים לנגן'".
"לפעמים אני תוהה לעצמי: שאולי רואה את המופע המשפחתי? הוא רואה אותי בקריירת הסולו שלי? הוא גאה בי? תמיד התשובה לכל השאלות האלה היא כן עם שלושה סימני קריאה"
משפחת גרינגליק מציינת כבר 60 הופעות בכל הארץ, מאילת ועד כפר בלום – מופע שיש בו גם כאב וגעגוע אבל גם חוגג את החיים.
"הקהל לא יודע למה לצפות, כי זו משפחה שכולה וכולם חושבים שזה מופע דיכאוני ועצוב", מספרת מיכל. "אבל ברגע שנפתחת ההופעה בשירים אופטימיים ומרימים, אנשים מבינים שהם הגיעו לחגיגה של חיים בעוצמה מטורפת. הקהל הוא חלק בלתי נפרד מהמופע. במופע יש את כל קשת הרגשות. הקהל שר איתנו, מתרגש איתנו, צוחק, בוכה, מתגעגע ורוקד את החיים. עיקר המופע מראה איך החיים למרות הכל ממשיכים לנגן. במופע אנחנו מרגישים את שאולי איתנו על הבמה, זה לא מופע הנצחה".
איך זה שתחביב השירה פשט בקרב כל בני המשפחה?
"המוזיקליות של המשפחה הגיעה מסבא וסבתא שלנו משני הצדדים, ומשני ההורים שלנו, ככה שלא נותרה לנו כל כך ברירה. אני לקחתי את התחביב בשנתיים האחרונות לקריירת סולו. החלטתי לעזוב את העבודות הקודמות שלי ופשוט לעשות מוזיקה. זה היה חלום של שאולי ושלי להופיע על הבמות הכי גדולות, ועכשיו, שאני נשארתי כאן, אני מרגישה שזו הדרך שלי לחיות את החיים שלי באמת. לכתוב, ליצור, להוציא שירים ולהופיע".
מה המוזיקה בשבילך בשנתיים האחרונות?
"בשנתיים האחרונות הופעתי בכל הארץ ובעולם. הוצאתי ארבעה סינגלים, ואני בדרך לאלבום ראשון. המוזיקה בשבילי היא הדרך לבטא את כל מה שעובר עליי, את המסע שאני עוברת בחיים. תמיד כתבתי ושרתי והופעתי, אבל המלחמה והאובדן דחפו אותי קדימה להבנה שהחיים קצרים, וזה הזמן להגשים חלומות ישנים".
שאולי ומיכל חוגגים יומולדת בהפרש של יומיים. מיכל מציינת השנה יום הולדת עגול – 30, והיא חוגגת אותו באופן מיוחד. "החלטתי לחגוג את יום ההולדת שלי במופע להקה מיוחד מאוד ב-7 בינואר בבית היוצר בתל אביב. במקום לשבת בבית ולבכות על מר גורלי, אני מביאה את המוזיקה, את עצמי, עם כל התחושות והרגשות והתובנות והגעגוע, אל הבמה למופע שיש בו הכל".
"את שאולי אני מרגישה הכי חזק בהופעות שלי. הייתי בקבר שלו לא מזמן, ואני פשוט לא מרגישה אותו שם. אני מרגישה אותו כשאני חיה את חיי במלואם ומגשימה את החלומות שלי", היא משתפת. "לפעמים אני תוהה לעצמי: שאולי רואה אותנו? את המופע המשפחתי? הוא רואה אותי בקריירה שלי? הוא שומע את השירים שאני שרה? הוא גאה בי? תמיד התשובה לכל השאלות האלה היא כן עם שלושה סימני קריאה. שאולי היה איש של אור, של עוצמה וחיות, וברור לי שהוא מבסוט על המשפחה ועליי והולך איתנו בכל צעד בדרך".
כתבה מעניינת ומרתקת