מערכת שבתוןמאז אמירתו המיתולוגית הידועה של הרב שך, שמי שנמצא בישיבה ואינו לומד מסכן את הלומדים ובגדר רודף, עברו הרבה מים שאין להם סוף בהיכלי הישיבות. מההבנה הפשוטה שהייתה בעבר נחלת כל ראשי הישיבות הספרדים והאשכנזים, שמי שאינו לומד כפי שצריך בישיבה, שילך לצבא ולעולם הפרנסה, העולם החרדי שינה את פניו, מריאליזם פרגמטי להתבצרות בנרטיב חדש של התנגדות לעצם השרות הצבאי. הושכח שאפילו מגדולי הרבנים בעצמם יש ששירתו בצה״ל, ודי להזכיר את אחד מגדולי הדור הקודם, הרב חיים קנייבסקי זצ״ל, בכבודו ובעצמו, ששירת בצה״ל, כמו כל הציבור.
אכן, במגזר החרדי מורגש החיסרון של הנהגה אמיתית אמיצה ומובילה. בהיעדר זאת ההקצנה קנתה לה שביתה, והפלגים היותר קיצוניים השתלטו על השיח באמירות בוטות וחסרות היגיון, כגון ״נמות ולא נתגייס״, או "אם יאיימו לגייס בחורי ישירות נרד מן הארץ". עד לאמירה היותר טיפשה, שגם מי שאינם לומדים, והמסתובבים כל יומם מחוץ לכותלי הישיבה או בבטלה, אסור שיתגייסו.
במקום מנהיגות תורנית גדולת תורה אך חכמה ואמיצה, כמו של מרנן הרב שך, הרב עובדיה והרב מאזוז זצ"ל שהייתה להם אמירה ברורה, במקומם צמחו גדולים שהומלכו על ידי התקשורת, הישרדותם בפירסומם ולעיתים לאו דווקא באמירות חכמות, והם מובלים על ידי בעלי אינטרסים.
carmine-savarese-
הנהגת החרדים עברה מגישה לא ציונית, אך לא עוינת, שעוד הייתה נסבלת על ידי רוב העם, לפס מסוכן של אנטי ציונות בוטה מופגנת ומתריסה. זהו מעבר מסוכן ביותר הן לחברה הדתית והחרדית והן לכלל הציבור, והיא שהגבירה את השנאה במגזרים מסוימים לכל דבר שבקדושה. מכאן נובע חילול השם הנורא בביזוי קודשי ישראל, ומסורתו!
מתוך קוצר רואי, וחוסר חזון, עוותו מושגי יסוד פשוטים שהיו מקובלים אצל כל גדולי התורה מכל הקשת; או לימוד תורה כהוגן, או השתלבות בעולם המעשה על כל הכרוך בכך!
בעבר, האנטי ציונים, כגון סאטמר ונטורי קרתא, היו מיעוט זניח, והם היו מובדלים לא רק מהמזרחי, הציוניים המובהקים, אלא אף מאגודת ישראל, שהיו לא ציוניים בהגדרתם אבל גם לא היו אנטי. הם בשום אופן לא היו אנטי ציוניים בוטים ומבזים אחרים, חלילה. ההבדל בין המזרחי לאגודה היה בהשקפת עולמם השונה. הללו היו בעד תורה ועבודה יחד לכתחילה, והללו דגלו בתורה לבדה כעדיפות ראשונה. ולמרות ההבדל, נהגו בזולתם בכבוד ובהערכה.
במקום השקפה בריאה זו, שיסודותיה במסורת חז״ל, הקיצוניים השתלטו ונשכח העבר, ומכאן למצב העגום שהציבור הדתי והחרדי נקלע אליו.
גדולי הרבנים חייבים לצאת מהפחד המשתק מהקיצוניים, לחזור לשפיות, עם אמירה ברורה שנותנת את הבכורה רק ללומדי תורה אמיתיים שדרך חיים זו מתאימה עבורם, ולהרחיק מתוכם שיבושי דעות, שצמחו ומסכנים את התורה ולומדיה, ואת המוסרים נפשם למענה.
אמירת חז״ל ״משרבו בטלו״ צודקת היום מתמיד, ו״טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה״, והחרדים עצמם צריכים לאמץ את ציווי התורה: ״עת לעשות להשם הפרו תורתך״.
