ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת שמות פותחת בספירה יבשה לכאורה: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". לא סיפור גבורה, לא דרמה – שמות. אך דווקא מתוך הרשימה האנונימית הזו, צומחת אחת התובנות המכוננות של ההיסטוריה היהודית: כאשר זהותך מצטמצמת למספר, כאשר שמך נמחק, מתחילה גלות. וכאשר אתה נאחז בשם, בשורש, בסיפור – מתחילה גאולה.
כשאני שומעת שבשנת 2025 השמות הנפוצים ביותר שניתנו בישראל הם אביגיל לבנות ואריאל לבנים, אני לא חושבת קודם כל על סטטיסטיקה. אני חושבת על לבבות של הורים. על משאלה. על תפילה שקטה שמונחת בתוך שם.
שם הוא המפגש הראשון של ילד עם העולם. עוד לפני אופי, עוד לפני מילים – יש שם שנאמר עליו יומיום, שמספר לו מי הוא יכול להיות. אביגיל בתנ"ך היא אישה של חכמה, תבונה ואומץ שקט. היא יודעת לעצור אלימות במילים, לבחור בטוב גם כשסביבתה סוערת. אולי הורים רבים מבקשים לבת שלהם בדיוק את זה: יכולת לראות מורכבות, לב רגיש, כוח שאינו כוחנות.
אריאל – "אריה של אלוקים". שם שיש בו עוצמה, אך גם שליחות. לא אריה שטורף, אלא אריה שמגן. שם שמבקש לילד חוסן פנימי, זהות, שייכות, בעולם שמטלטל לא מעט. וכאן, בעיניי, טמון משהו עמוק: בתקופה של חוסר ודאות, של רעש חיצוני ופנימי, אנחנו בוחרים שמות שמחזירים אותנו לשורש. למסורת. למילים עתיקות שמחזיקות תקווה.
כאשת חינוך, אני פוגשת מדי יום את המשמעות של שם: איך ילדים נושאים אותו, איך הם גדלים לתוכו, ואיך לפעמים הם גם נאבקים בו, עד שהוא נהיה שלהם באמת. אולי הבחירה החוזרת באביגיל ובאריאל אומרת משהו עלינו כחברה: רצון לגדל דור עם לב חכם ועמוד שדרה. דור שיודע רוך וגם גבורה. דור שמחובר למי שהיה, ופתוח למי שעוד יהיה. ובסופו של דבר, כל שם הוא תפילה.
הגלות המצרית לא התחילה בשוט, אלא בשכחה. "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". אי-הידיעה איננה בורות היסטורית, אלא סירוב להכיר בזהות, בתרומה, בייחוד. מכאן הדרך קצרה להפיכת בני אדם לבעיה, ולאחר מכן – לאיום. הדינמיקה הזו, למרבה הצער, אינה נחלת העבר בלבד.
מכאן נגזרת טעות יסודית: המחשבה שנוכל לבטל את השנאה באמצעות הסברה בלבד. ההיסטוריה מלמדת אחרת. בני ישראל לא יצאו ממצרים בזכות נאום משכנע לפרעה, אלא בזכות נאמנותם לזהותם – גם כשהייתה כרוכה בסיכון. "ולא שינו את שמם, לשונם ומלבושם" איננו תיאור פולקלוריסטי; זהו עיקרון הישרדותי.
הנקודה הזו מקבלת עוצמה מצמררת דווקא מתוך עדויות השבי בעזה. במנהרות, בתנאים שאין בהם לא אור ולא חירות, יהודים נאחזו במה שאין לאיש כוח לגזול מהם: אמונה. קידוש על מים, שמירה עיקשת על חצי בקבוק מיץ ענבים, תפילות היוצאות מן הלב, צום ביום הכיפורים, סירוב להתאסלם גם במחיר תנאים טובים יותר. לא מחאה פוליטית – אלא עמידה שקטה בזהות. כך נראה ניצחון רוחני: לא כאשר האויב נכנע, אלא כאשר אתה מסרב להפוך למי שאינך.
גם דבריה של אם החטוף, בר קופרשטיין, למחבל "הבן שלי לא בידיים שלך. הוא בידיים של בורא עולם, וגם אתה בידיים של בורא עולם" – מהדהדים את אותו יסוד. זהו רגע של חירות בתוך שבי, של יציאה ממצרים פנימית. פרעה האמיתי אינו זה שמחזיק בנשק, אלא זה שמצליח לשכנע אותך שאתה רכושו.
דווקא על הרקע הזה ראוי להתבונן במשיכה הגוברת של ישראלים לסמלים נוצריים: עצי כריסמס, סילבסטר, אורות מנצנצים ודמות סנטה קלאוס. אין כאן שאלה של אסתטיקה או "פתיחות תרבותית" בלבד, אלא של תודעה. העם היהודי לא שרד אלפי שנים משום שאימץ את תרבויות הסביבה, אלא משום שידע להבחין: יש דברים יפים בעולם – אבל הם לא שלנו. זה איננו סירוב לעולם, אלא נאמנות לעצמנו.
הפער הבולט בין רגישות היתר לכל ביטוי יהודי במרחב הציבורי – תפילין, חנוכייה – לבין הקבלה הנינוחה של סמלים נוצריים, מעיד על רגשי נחיתות עמוקים. אולי הרצון להיות חלק מדת "עולמית", מעוצבת, נטולת מחיר. אך פרשת שמות מזכירה: זהות שאינה נושאת מחיר, אינה זהות – היא תחפושת.
פרשת שמות איננה רק זיכרון של גלות, אלא מפת דרכים לגאולה. היא מלמדת שעם שזוכר את שמו, את סיפורו ואת א-לוהיו – אינו ניתן למחיקה. האנטישמיות תמשיך ללבוש צורות, העולם ימשיך לדרוש מאיתנו "להיות פחות מי שאנחנו", אך התשובה אינה בהצטמצמות, אלא בהעמקה. לא בהתביישות, אלא בהזדקפות קומה.
יציאת מצרים לא הסתיימה בים סוף. היא נמשכת בכל דור, בכל מנהרה, בכל בחירה קטנה להיות נאמן לעצמך – גם כשזה לא אופנתי, גם כשזה יקר. זהו סיפורנו מאז שמות, ועד היום.
לעילוי נשמת אמי מורתי, סוזן אורלי לוי, ע"ה.
